זה התחיל דורות לפני כן. היו היה עם שישב לו בשלום ובשלווה בארץ פורחת. הוא עמל בשדות, הקדים לראות את העתיד, ידע כיצד להתכונן לשנות רעב, כיצד לאגור לשנים קשות. או אז, החלה הפלישה ממקומות זרים. הקולוניאליסטים החדשים הגיעו ובאמצעות קשרים ודרכי רמייה השתלטו על השלטון. אמנם הם שמרו על שלטון בובה של השליט המקומי, אולם מינו לצידו, "מתחתיו" משנה לכל הארץ. משנה זה, נקרא לו יוסף לצורך העניין, החל במינוי מקורבים ודחף את בני משפחתו לעמדות מפתח. יתר על כן, באמצעות רפורמה אגררית עצומה הוא חילק מחדש את קרקעות אותה מדינה. משום מה קרובי משפחתו של יוסף, אל תשכחו הם לא היו מקומיים, זרים שזה מקרוב באו, קיבלו את הנחלות הטובות ביותר הקיימות בארץ (ארץ גושן). שאר בני הארץ, המקומיים, זכו בנחלות פחותות ערך. השליט לא התערב. יוסף וממשיכיו אחריו עשו בארץ כבתוך שלהם. שלטונם, שבוסס באמצעות אותו יוסף, נמשך לדורות.
לאחר דורות, הכוחות הקולוניאליסטים הלכו ונחלשו. לאט לאט זכרו של אותו יוסף נשאר רק כהד קלוש, עת צאצאי הקולוניאליסטים כבר נטמעו כמעט לגמרי בתוך האוכלוסייה המקומית, תוך שהם עדיין מנסים לשמר מעט משלטונם הראשוני. עד אשר קם שליט שלא זכר את יוסף והיה חזק מספיק בשביל להתחיל לצאת כנגד מדיניות ההעדפה לצאצאי זרים אלה, שחמסו את הארץ מתושביה המקומיים. לאחר שביסס את שלטונו החליט להלאים את הקרקעות חזרה ולדאוג לכך שצאצאי הזרים יחזירו את חובם לחברה בצורת עבודות לטובת כלל החברה. מובן שבעינהם זה לא מצא חן. הם ראו בכך סוג של עבדות, שעבוד לא פחות הם קראו לזה. לאחר שנים שהם היו אדוני הארץ, פתאום דורשים מהם לעבוד כאחרון האזרחים, להפסיק ליהנות מזכויות יתר. לא היה נאה להם, אולם כוחו של השליט, לו קראו פרעה, עמד לו והוא הצליח להחזיק מעמד מול אי שביעות רצונם. הוא גם הבין שמוקדם או מאוחר הם יהפכו לרוב, בזכות העושר אותו צברו כשחמסו את הארץ. לכן החליט על חוק המגביל את הילודה של זרים אלה. החוק עבר עם מחאות רבות מאוד, כמובן. אבל לזמן מה, הוא הצליח בכך.
אבל, הקולוניאליסטים באו ממעמד עליון והם לא התכוונו לוותר ללא קרב. אצולת הקולוניאליסטים, שעתה הפכו ל"משועבדים", ניסתה לעשות כל שביכולתה להשתחרר. לצורך כך הקימו לעצמם מנהיג. המנהיג, משה לצורך הענין, זכה לחינוך מכובד, זכר לימי האצולה העליזים. עד אשר החל להתנגש עם השליט. הוא ברח לארץ זרה שם יצר קשרים עם המקומיים, כנופיות ידועות של גנבים ומטילי אימה על שיירות דרכים בינלאומיות. היום אולי היינו קוראים להם פיראטים. המקומיים הסבירו לו כיצד יש ללחום בשלטונות. השתמש בדרכי רמייה, בכוח לא ישיר, פגע בחפים מפשע, אל תהסס לאיים ככול יכולתך. איים גם בדברים שאינם קשורים אליך או שאין לך שליטה עליהם. הקשרים עזרו לו והוא אפילו התחתן עם אישה, ציפורה לצורך העניין, בתו של שליט אותן כנופיות, שהבטיחו לו גיבוי ככל שיבקש, כשיצטרך.
לפיכך, פליט פוליטי זה של האצולה הקולוניאלית שירדה מנכסיה חזר אל המדינה בה נולד והחל לפעול. הוא גייס את משפחתו הקרובה, אחיו, אהרון לצורך העניין, לצרכי פעולות הטרור שלו. כן, טרור, זו הייתה דרך הפעולה שלו. הוא בא והבהיר לשליט בשורה של אולטימטומים שהם לא מוכנים להמשיך ולהיות חלק מהמדינה אם דורשים מהם את מה שדורשים משאר האזרחים. לא, הם טובים יותר, והם לא מוכנים לשעבוד שהשליט דרש מהם, בתמורה לחמיסת הארץ במשך דורות. הפליט הפוליטי, הטרוריסט, ללא כל תיאום עם שאר חברי הקבוצה דרש להשתחרר, לעזוב את הארץ, הוא וכל קבוצתו עמו. כאמור, הוא לא טרח לשאול אותם אפילו. הוא ואחיו החליטו בשבילם. הם, האצולה הקודמת, ידעו טוב יותר מה טוב להם.
אז הוא התחיל בגל של פעולות טרור. תחילה הרעיל את מקורות המים (דם). הזיהום נמשך תקופה לא קצרה, עד כדי כך שהתנאים הסינטאריים החלו להדרדר ברחבי המדינה. הדבר הראשון הוא בעלי חיים וטפילים אחרים שלא קיימים כשהתנאים הסניטאריים נורמאליים. פתאום גל כינים פרץ. המצב הסניטארי הקשה בעקבות הרעלת המים החל לגרום לחיות רעות להסתובב ברחבי המדינה. החיות הרעות (ערוב), בעיות המים והתנאים הסניטרים החריפו את בעיית המחלות ומגיפת דבר החל להרוג את האנשים. חולשתה של הארץ השתלבה גם במכות טבע (ארבה) שגם הם השמידו את היבול. הניצול של הטרוריסט היה חסר גבולות. אפילו תופעות טבעיות דוגמת ליקוי חמה וליקוי ירח, שהשיתו על המדינה חשיכה, פורשו על ידו כחלק ממאבקו הצודק לשחרור אותו פרולטריון אותו ייצג. אולם, השליט המקומי לא היה מוכן להיכנע לטרור. הוא נלחם. הוא חשק שיניים. הוא ביקש מתושבי המדינה רק עוד קצת. הוא היה בטוח שהטרוריסט ייכנע לבסוף. שחברי קבוצתו יקיאו אותו מתוכם. הוא לחץ על הקולוניאליסטים עוד יותר. הלחץ הוא קיווה יאפשר את חשיפת הטרוריסט ויביא לבריחתו, והפעם לתמיד. אולם הלחץ על המקומיים לא עזר. הטרוריסט תפס אותם בצבת, פעל בלי לשאול אותם, בלי להתחשב במצוקותיהם. הוא פעל על דעת עצמו, כשהפגיעות בחבריו לא הזיזו לא כלל. והטרור התמשך.
השלב הסופי של הטרור היה קשה מנשוא. הטרוריסט תכנן והוציא לפועל רצח המוני של כל הבחורים הצעירים המקומיים (מכת בכורות). התכנית עבדה כמו שעון. טרור שכזה לא נראה לאורך כל ההיסטוריה. רצח המוני שכזה זעזע את הממלכה. אפילו השליט נשבר. יודעים מה, תצאו. לא רוצים אתכם יותר. די עם הטרור. השליט נשבר.
הטרוריסט לא ידע את נפשו. הוא נתפס לא מוכן. חברי קבוצתו נצטוו לארוז הכל מהר ולברוח מהמדינה. בלי שום הכנה מוקדמת. למרות כל פעילויות הטרור שלו, הוא לא מצא לנכון להכין את חברי קבוצתו ליציאה. הם יצאו באישון ליל, בלי ציוד, בלי צידה בלי כלום. אבל, הוא הבטיח להם חירות, חופש, ארץ משגשגת, כמו שהיה להם כששלטו במדינה. כל זאת הבטיח להם.
כשהם רק יצאו, מן ההבטחות נשאר רק חול. הלחם שהוכן לא טפח, ובמקום זאת התפריט היה דל (מצות). ציפורים שהם צדו (שלו), אוכל מן התולעים (מן) שהופרש לאורך הנתיב שלהם - זה היה האוכל, הצידה לה הם זכו. אבל הטרוריסט ניסה להחזיק את האנשים במוראל גבוה. איך עשה זאת? על ידי השתקת כל ביקורת. האנשים לא היו טיפשים. ארץ זבת חלב ודבש הבטחת, הם הטיחו בטרוריסט. הוצאת אותנו מארץ בה היה לנו כל טוב, למדבר זה, ללא אוכל מספק. ועוד מינית עצמך למנהיג עלינו, ללא שום בחירות או מתן זכות דיבור לנו. הם גם טענו שתכניתו היא ניקוי אתני, הריגת כל אותם שהיו עדים לפעולות הטרור שלו בארץ המקורית. והוא, בתגובה? גרם לאדמה לבלוע אותם (קורח). גם הם נעלמו. כך מסופר לנו, על כל מותחי הביקורת שכנגדו. הטרור שהופעל לא הופעל רק כנגד אותו שליט "רע ונתעב". הטרור הופעל גם כנגד חברי הקבוצה עצמה. הביקורת הושתקה, אבל, האמת מאחוריה המשיכה לבצבץ. במקום לארץ החירות, יוצאי אותה יציאה מתו עד האחרון שבהם. הם לא זכו לחירות, לא זכו לארץ זבת חלב ודבש. הם זכו למוות ברעב, בייסורים, בנדידה של 40 שנה במדבר. במהלך 40 שנה אלה הטרוריסט ביסס את שלטונו, ניסה להוריש אותה לבניו ולבני אחיו (ללא הצלחה, שכן בנים של טרוריסטים לרוב אינם יודעים לשלוט).
המשבר המנהיגותי החמור ביותר היה כשהטרוריסט נעלם לארבעים יום. הוא ניסה שאחיו ישלוט באותה תקופה, אולם ללא הצלחה. גם לאחר שחזר המנהיג היה צורך בטבח לא קטן כדי להסדיר את השקט ואת שלטון היחיד שלו על כנו.
איך נגמר הסיפור הזה? הטרוריסט גם הוא מת בדרך. יורשיו הפכו לקבוצה צמאת דם שהקימה צבא שכבש שטח אדמה לא קטן במרחק רב מהמדינה ממנה הוציא אותם הטרוריסט. מדינה רעה לאין שיעור מהמדינה בה שועבדו. במדינה זו צאצאיהם ממשיכים להילחם עד היום. הם גם חוגגים את מעשיו של אותו טרוריסט כאילו היו סיבה למסיבה, ולא אוסף של פעולות תמוהות שחוסר התכנון והרוע שולט בהן. גם הצאצאים ימשיכו באותה מדיניות של פעולות לא מתוכננות שגורמות נזק גם להם וגם לסביבה.
אם לוח השנה חוזר על עצמו, מותר גם לפוסטים לחזור על עצמם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
