חרונולוגיה חסרת חשיבות

(רק בגלל הכותרת הסיפור הזה נכתב).

לרגל החגים העוברים עלינו בשימחה, החלטנו זוגתי שתח' ואני שנקנה לה מחשב חדש. בין היתר כי היא מצאה את האפיקומן שאביה החביא וקיבלה תקציב לכך ממנו.

ללא היסוסים שמנו פעמינו לחנות אפל הקרובה. שם הסבירו לנו שהמחשב שזוגתי שתח' רוצה אינו ניתן להזמנה בחנות אלא רק באינטרנט.

טוב, מה אפשר לעשות. בדקנו כמה עולה המחשב באינטרנט. 1900 דולר, בערך. ואז הכנסנו את המיקוד שלנו והמחיר קפץ במאה ושבעים דולרים נוספים. מסים. מסים דרקוניים. שהשלטון המקומי פה, הידוע בכינוי ארנולד, משית עלינו. לא יקום ולא יהיה. אמרתי לזוגתי שתח'. אני לא מעשיר את קופתו של המחסל. על גופתי המתה הוא יראה ממני אגורה.

התקשרתי לרשת היהודית הענפה שאני חלק ממנה בניכר. כמו משפחת ספרא בזמנו, השארתי הודעה כדי לא לשלם על הטלפון, ונעניתי בהודעה חזרה. ודאי שהרשת הבינלאומית של היהודים תעזור לי לדפוק את ארנולד. אוסטרי אנטישמי אחרי הכל.

הזמנתי את המחשב באינטרנט, כפי שהייתי חייב. אולם, במקום לשלוח אליי, במדינתו של ארנולד, שם המסים הורגים אותנו, שלחתי את המחשב למדינה השכנה, לכתובתה של הרשת היהודית הגלובלית. הפלא ופלא, לא שילמתי אגורה מסים. אגורה ארנולד לא ראה ממני. (אני מקווה שהוא לא מבין עברית). ואז, הרשת הגלובלית של היהודים, שכך בעצם, על ידי העלמות מס גלובליות והעלמות של שיחות גוביינא גלובליות עשתה את הונה, שלחה לי את המחשב. נכון, המשלוח עלה כשלושים זהובים מקומיים, אולם מהם אלה לעומת 170 הדולרים שארנולד רצה לעשוק ממני.

לעתים רחוקות יש מוסר השכל בסיפורים שכאלה. ראשית, היזהרו מקונסיפרציות יהודיות.

שנית, אין מה לעשות הרפובליקנים צודקים. סטיב פויזנר, המועמד הרפובליקני האמיתי למשרת מושל קליפורניה, מציע קיצוץ רוחבי חד וחלק של 10% מכל המסים שיש במדינה. אולי אם לא היו את המסים האלה, הייתי שולח את המחשב אלינו ומשלם את מסי המדינה. קשה לי להאמין. גם קשה לי להאמין שאמרתי שהרפובליקנים צודקים. ככה זה כשנוטשים את כוחות השחור של וינדוס ועוברים למק. משלמים הרבה יותר על המחשב, אבל מתחמקים ממסים.

ולדימיר פרופ הציע ניתוח מבני של סיפורי עמים. היו שם כמה גיבורים שתמיד חזרו על עצמם וכמה מבנים שתמיד חזרו על עצמם. הכל תמיד התחיל מאותה נקודה, יציאה אל מחוץ לזמן של הגיבורים. אני זוכר במעורפל עוד מספר פרטים כאלה. אפשר לחפש ולמצוא הכל.

זכרוני המעורפל נזכר בפרופ כל פעם שאני רואה שידור חוזר של תכנית טלוויזיה. הסדרות בארצות הברית מריצות שידורים חוזרים כל הזמן. אני אף פעם לא מצליח לזכור במדויק מי עשה את זה, מי רצח את מי ולמה. אבל המודל של פרופ יכול לעבוד גם כאן.

אין כאן יציאה אל מחוץ לזמן. אבל יש מקבילה. ערעור של הסדר החברתי בפעולה אחת. בסיום הפרק צריך להחזיר את הסדר החברתי על כנו. ישנם מספר מועמדים שהם נתפסים כאחראים לפעולה שהובילה לערעור הסדר החברתי. ישנם מספר גיבורים, חוזרים על עצמם, שמצליחים תמיד, שתפקידם למצוא את הסוכנים שעשו את הפעולה שהובילה לערעור הסדר החברתי.

ישנן סדרות שהקשרים בין המערערים על הסדר החברתי ברורים. למשל בסידרה cold case ישנם כחמישה חשודים בפרק. ישנם ביניהם קשרים. אחד מהם משקר, הוא יימצא אשם בסיומו של הפרק. בסדרות טובות פחות כמו CSI על סניפיה השונים ישנם מספר נמוך יותר של סוכנים שערערו על הסדר החברתי.

בנקודות מסוימות העלילה והגיבורים יכולים לנוע בכיוון כזה או בכיוון אחר. בגלל שהצמתים האלה חוזרים על עצמם, אני לא זוכר מה קרה אותו הפרק הספציפים שמשודר עכשיו בשידור חוזר.

עדיין, בעתיד וורוד, חסר דאגות ובעל ביטחון תעסוקתי, אבנה מודל שכזה לסדרות שכאלה.

עד אז, אתפלל שזכרוני המתערפל ימשיך לשכוח את הפרקים שאני רואה. כך, אני יכול לראות אותם שוב ושוב ושוב ושוב, בלי להשתעמם. כלומר, בלי להשתעמם יותר ממה שהשתעממתי בפעם הראשונה. ולסיכום, אני לא תמיד משתעמם בפעם הראשונה. אבל בטוח אתעניין יותר כשאבנה את המודל המבני של סדרות הטלוויזיה האמריקאיות.

תנועת "אם תרצו" מרבה לפרסם את דעותיה מעל גבי NRG-מעריב. טוב שכך. במדינה דמוקרטית ראוי לפרסם כל דעה, כל עוד היא אינה מסיתה לאלימות, ומבחינתי גם כשהיא קוראת באופן עקיף לאלימות או אפילו מעודדת גזענות ראוי לפרסם אותה. כן, אני חולק על החוק הישראלי האוסר עידוד של גזענות, חוק שנשאר אות מתה. אצטרף לגל שמנסה להבהיר את הבעיות בדעותיה ויותר מכך בפרסומים השונים של התנועה בכלי התקשורת על ידי הצבעה על כמה מנגנונים רטוריים בפרסומיה האחרונים.

1. זכות דיבור לחיילים: ביום העצמאות התפרסמה הדעה הזאת במעריב. כבר כשהתפרסמה הדעה התפלאיתי מה פתאום יש לה שלושה כותבים. אבל במהלך שורותיה מובן מדוע צריך שלושה כותבים. חייל אחד אינו מספיק. הדעה מחייבת שלושה כותבים. שלושתם חיילים הממשיכים לשרת במילואים. שלושה חיילים בשני דורות של לוחמים. מובן שעמדתם מתחזקת בגלל ששלושתם לוחמים וממשיכים לעשות מילואים, כשם שהם פעילים בתנועת אם תרצו. נבנית כאן הקבלה בין עמדותיה של מדינת ישראל (שירות במילואים) לבין עמדותיה של תנועת אם תרצו. כותב ציני היה כמעט מאחל ללוחם מהדור הראשון שאחד מהלוחמים מהדור השני היה נופל בקרב, וכך היה משדרג את מעמדו ככותב מלוחם ואב לשני לוחמים ללוחם במילואים, אב שכול ואב ללוחם במילואים.

מובן שדעתו של לוחם במילואים אינה טובה או אינה רעה מדעתו של כל אזרח במדינה דמוקרטית, אפילו מדעתה של "משתמטת". אולם גם לסמנכ"ל "אם תרצו" וגם למעריב חשוב ביום העצמאות להדגיש את היות שלושת הכותבים לוחמים במילואים. כי גם תנועת אם תרצו וגם מעריב אוהבים את שיח הלוחמים הלוחמני הקיים בישראל.

אגב, לפני שתוקפים אותי, אסכים מראש שהתהדרות בתארים, לוחם במילואים או פרופסור לכימיה, אינה מעלה ואינה מורידה בפרסום דעה. העיתונות מעדיפה לפרסם תארים אלה כדי לחזק את יוקרת הדעות שהיא מפרסמת, ולמעט פרופסור לתקשורת שכותב על תחום התקשורת, לרוב אין קשר בין התואר שמודבק לבעל הדעה לבין חשיבות דעתו או איכותה (וגם אצל הפרופסור לתקשורת לא תמיד יש קשר).

 2. התייחסות לדעתו של מי שאינו "אם תרצו" - הציטוט הבא מבהיר בדיוק את הערכים הדמוקרטיים עליהם מושתת תנועת "אם תרצו": "לאור הטירוף העובר על מיעוט אנטי ציוני הזוי המנסה לכפות את דעותיו על רוב העם". כך, דעה היא טירוף, מיעוט מנסה לכפות דעתו על רוב ואנחנו, אנשי אם תרצו, רק מנסים לגרום לרוב להישאר רוב ולהישאר שפוי. אתמהה כיצד מנסה אותו מיעוט מטורף לכפות את דעתו על הרוב, האם באמצעות פרסום דעות ב-NRG מעריב? אולי באמצעות גימיקים תקשורתיים? אבל תנועת "אם תרצו" היא הרוב השפוי ומנסה רק לנערו, וחלילה לא לכפות עליו דעה מטורפת. מובן שזהו אמצעי רטורי נוסף, הצגת העמדה שלך כדעת הרוב שצריך לנער על מנת שיביע אותה בעצמו.

 3. אחת הדרכים הבדוקות במאבק רטורי היא השימוש בהכללות חסרות שחר וחסרות ביסוס. הכללה היא הסקה ממקרה בודד לכלל. בכתבה המוזכרת נכתב כך: "בשנים האחרונות השתלטו גורמים אנטי ציונים, שאיבדו את עצמם לדעת, על המגזר השלישי ורתמו לטובת מאבקם האנטי-ישראלי את שיח הזכויות והשוויון." בישראל ישנן כ-30000, ובמלים, שלושים אלף עמותות המוגדרות "מגזר שלישי". על כמה מתוכן הצליחו אותם גורמים אנטי ציוניים להשתלט? 30? 300? 3000? ומה עם שאר העמותות במגזר השלישי, כולל יד-שרה, עמותת אלעד, שורת הדין ועוד? האם גם עליהן השתלטו אותם גורמים שאיבדו עצמם לדעת (איבד עצמו לדעת הוא התאבד, כיצד יכול מי שמתאבד לעשות פעולה כלשהי)?

 רטוריקת ההכללה מגיעה לשיאה במאמר של זאב קם, שאמנם אינו מזוהה כחבר באם תרצו, אולם מאמרו מופיע באתר התנועה. מכאן, אפשר להגיד שנמנה עם תומכיה, אם לא עם חבריה.

המאמר מתאר יום עיון באונ' תל-אביב ואירוע עצמאות של הקרן הישראלית החדשה, השטן החדש. משני אירועים אלה מסיק קם ש: "הרי מה בינו [הדגל - פ.] ובין יום העצמאות של מדינת תל אביב." הרטוריקה כאן נהדרת. מכנס אחד באוניברסיטה אחת בתוספת אירוע אחד בו לא ראה הכותב את דגל ישראל, מסיק הכותב שבמדינת תל אביב לא רואים ערך בהנפת דגל מדינת ישראל ביום עצמאותה.

 עכשיו נניח שהכנס האוניברסיטאי היה מתקיים באוניברסיטת ביר זית, סליחה אוניברסיטת חיפה. הרי כל הטיעון של הכותב היה נופל, כי אוניברסיטת חיפה אינה במדינת תל אביב. נניח שהכנס היה נערך באוניברסיטת בן-גוריו שבנגב או באוניברסיטה העברית ירושלים. ואני משער שהכותב, שאינו מכיר בחופש אקדמי, אינו מבחים בין אוניברסיטה לאוניברסיטה,  שכן, בעיניו, כל האוניברסטאות בישראל, למעט בר אילן כמובן, אנטי ציוניות באותה המידה.

 אבל נניח אחרת. נניח שהייתה מסיבת עצמאות אחת בתל אביב שכן היה בה את דגל המדינה. האם מכאן לא ברור שכל מדינת תל אביב היא ציונית לפחות כמו זאב קם? 

 דמיינו תסריט בלהות בו על הטוסטוס של רועי ברק, בנו של עמית ברק, סמנכ"ל תנועת אם תרצו, ולוחם במילואים כבר הרבה שנים, אין את דגל ישראל. מכאן ברור שכל חברי תנועת אם תרצו הם אנטי-ציונים קיצוניים שאינם מאמינים במדינת ישראל!!! אם הטוסטוס אדום אפשר בכלל להאשים את חברי אם תרצו בקומוניזם, ירחם השם ויצילנו!

אולי אפשר להסיק שזאב קם ובהרחבה לוגית משפחת ברק לא גרים במדינת תל אביב, שכן אם הם גרים שם והם חוגגים את יום העצמאות כראוי, אזי מדינת תל אביב היא אולטרה ציונית!

ההסקה הנלעגת משני אירועים לפיקציה של "מדינת תל אביב" מסוכנת כמעט כמו שהיא נלעגת.

ראשית, אין מדינת תל אביב, ואי אפשר להסיק משני אירועים, או מעשרה אירועים, או אפילו ממאה אירועים על קיומה של מדינת תל אביב. בתל אביב, העיר, חיים כחצי מיליון אזרחים ישראלים בעלי מגוון דעות, שחלקם אפילו תומכים באם תרצו. באזור תל אביב חיים כמיליון וחצי ישראלים שבטוח שחלקם תומכים באם תרצו. חלק מהם אפילו עושה מילואים.

שנית, במדינת ישראל ישנן דעות רבות ומתקיימים אירועים רבים. חלקם מציינים את יום העצמאות כפי שרוצה זאב קם עטופים בדגל המדינה, בטלית, בעוזי או באולי בארבעתם יחדיו. אחרים מציינים את יום העצמאות במסיבות, אחרים בימי עיון הדנים במצב הנוכחי במזרח התיכון. כל אלה הן עמדות לגיטימיות ואירועים לגיטימיים של אזרחים במסגרת שיח דמוקרטי במדינה בה מתקיים חופש ביטוי לכל, לא רק לשלושה לוחמים משני דורות של לוחמים במילואים. אלו אינן עמדות מטורפות של מדינה כזאת או אחרות או של ארגונים שמאבדים עצמם לדעת תוך השתלטות על ארגונים אחרים ועל מגזרים שלמים.

אם תרצו אולי רוצים מדינה יהודית ומהפכה ציונית. רטורית, הם שוכחים את החלק הדמוקרטי בהגדרתה של המדינה בה הם חיים. מכאן ניתן לטעון כנגדם שהם נגד המדינה כפי שהיא מגדירה את עצמה בדיוק כפי שהם טוענים כלפי אחרים. לשתי הטענות אין מקום במדינה דמוקרטית שרואה בחופש ביטוי ערך.

נתחיל בשאלות למחשבה:

נהוג לשאול אם אלוהים הוא כל יכול האם הוא יכול ליצור אבן שאינו יכול להרים.

האם קיומה של מדינה שבה לא שווה להתקיים מצדיק סכנה קיומית לאזרחיה?

האם שווה, כדאי או אולי אפילו אפשרי להתקיים במדינה שבה הקיום של המדינה הוא הערך היחיד?

ישראל קיימת כבר 62 שנה. שואת יהודי אירופה, הבלקן ומערב אפריקה נגמרה לפני 65 שנה.

עדיין, רוב אזרחי הישראל חיים את שתי העובדות האלה מעורבבות.

רוב מוחלט של אזרחי ישראל נולד לאחר שהמדינה נוצרה. עדיין רובם לא בטוחים בקיומה של המדינה.

רוב מוחלט של אזרחי ישראל נולד הרבה אחרי השואה, עדיין היא המעצבת את תפיסתם של כה רבים מהם.

רוב גדול של אזרחי ישראל נולד אחרי שישראל הפכה למעצמה אזורית מוכחת והכפילה ואף שילשה את גודלה.

רובם עדיין מאמינים שישראל היא מדינה שברירית שעלולה לחלוף מן העולם בגלל איום צבאי או בטחוני סביבה.

רוב גדול של אזרחי ישראל נולד לאחר שהובהר שאי אפשר להשמיד את ישראל מבחינה צבאית, ועדיין חלקים ניכרים מאזרחי ישראל רועד מפחד הקסאמים.

רוב אזרחי ישראל נולדו או גדלו לאחר שהימין עלה לשלטון. עדיין רובם נוטר לשמאל על עוולותיו.

רוב אזרחי ישראל התחנכו במערכת חינוך בזמן שלטון ימין. אולי עובדה זאת מסבירה יותר מכל את מצבה של ישראל כיום.

הגיל החציוני בישראל הוא 28.

הישראלים חושבים שמדינתם שברירית. על כן, הם מוכנים לעשות הכל כדי להגן על מדינתם. להגן על קיומה. להמשיך לשמור עליה. ולעזאזל כיצד מדינה זאת נראית או מתפקדת. היא באיום קיומי ולכן הכל מותר לה ובה. מותר לעצור עיתונאים בלי להודיע על כך. מותר לראש השבכ לאיים על העיתונות. מותר לנהוג בנבזות כלפי פליטים (הם אינם פליטים, כמובן, הם איום קיומי!), מותר לנהוג בנבזות כלפי חלשים (הם לא חלשים, הם עצלנים, חרדים, ערבים, זקנים). מותר לשים את האיום הבטחוני בראש שמחותינו ולשכוח מהשאר. ודאי שמותר להתעלל במיליון וחצי פלסטינים בעזה, וסתם לאמלל עוד כמה מיליונים כאלה במה שקרוי יהודה ושומרון.

אם אתה חושב שאופי המדינה והתנהגותה חשובים באותה מידה כמו קיומה, אתה סכין בגב האומה, בוגד בכוח שמן הראוי להוקיע אל עמוד קלון. אם אתה חושב שאולי הצבא אינו חזות הכל, הנך משתמט (אפילו אם התגייסת והינך עושה מילואים) אנטי-פטריוטי ואוהב ערבים. אם לא התגייסת לצהל, בכלל אין לך זכות דיבור.

בישראל הדמוקרטית יש מדרג של זכות ביטוי: ראשית מי שקרוביו נפלו בקרב, לאחר מכן מי ששירת בצבא, רצוי קצינים, לאחר מכן מי שעדיין עושים מילואים. לכל היתר, רצוי שלא תהיה זכות ביטוי. ודאי לא בעניינים לאומיים או בטחוניים, כאילו שהישראלי מבדיל בין עניין לאומי ובטחוני.

אם למשל אתה חושב שקיומו של חוק חשוב מישוב ארץ ישראל, אתה כמעט בוגד. ודאי שאם אתה לא מגלה התחשבות במותם של חיילים ועדיין דורש להרוס בתים שנבנו באופן לא חוקי על אדמות גנובות. אם אתה חושב שחופש עיתונות חשוב מחופש השב"כ, ודאי שאתה שונא ישראל. אם אתה חושב שחיילי צהל ומפקדיו מוגבלים על ידי פסיקת בית המשפט העליון ומחויבים לה, אתה חי לך באספמיה ולא מבין את המציאות, בה ישראל נמצאת באיום קיומי!!!

במותם ציוו לנו את החיים. רוב חללי ישראל נהרגו לפני שרוב הישראלים נולדו. עיתון הארץ ה"שמאלני" מציג נרטיב מוזר שסופר את כל היהודים שנרצחו מאז תחילת הציונות לפני כ-140 שנה, למרות שהציונות התחילה רשמית רק לפני כ-130 שנה. תמוה גם שיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הולך הרבה אחורה לפני שישראל התקיימה. ומה עם חללי סופות בנגב, שבמותם ציוו לנו את הציונות, האם גם הם נספרים כחלק מחללי מערכות ישראל? (מעניין כמה מהקוראים כאן עוד למדו על הסופות בנגב). עדיין, בישראל חשים במצור. יותר ישראלים נהרגו בתאונות דרכים מאשר בפעילות בטחונית, ודאי בחייהם של רוב הישראלים כיום, ועדיין הפחד מחלחל ומצדיק כל פעילות, ומסווג כל ביקורת כאנטי-לאומית, אנטי-ציונית ובוגדנית.

השיח בישראל הופך להיות שיח עכור מלא שנאה וזעם. השמאל הקיצוני מוקע כבוגד, זוכה לשירי שנאה, לתפילות מיוחדות, שלא נדבר על ההתייחסות אליו בטוקבקים ובפרסומי מאמרים ודעות. רק לאחרונה הואשם עיתון הארץ עי עיתון מעריב בעזרה לאויב. העיתון מוגדר כבר כחלק מהשמאל הקיצוני, השמאל הקיצוני, כאמור, הוא בוגד. טורים נכתבים המבחינים בין השמאל הציוני לבין השמאל הקיצוני, אפילו על ידי חברי "שמאל ציוני" שמוקיעים את השמאל הקיצוני, ואינם מבחינים בהצטרפותם להחלשתה של הדמוקרטיה הישראלית.

עבודת מחקר קלה תהיה להראות את השיח הלאומני הקיים בישראל. אפשר להתחיל בטוקבקים, אבל גם במאמרים אפשר להראות את הלאומנות, שנאת האחר, שנאת החושב אחרת, חוסר הסובלנות, הדה-לגיטימציה למי שעמדותיו שונות משלך. עבודה קלה במיוחד תהיה בNRG מעריב, שרוב כותביו ימניים, ועדיין רוב הקוראים בו בטוחים שהשמאל שולט בתקשורת.

מובן שמי שיעשה מחקר זה יוקע כבוגד, שראוי להורגו או לחלופין לשולחו לעזה, שם הוא יקבל את היחס המגיע לו, אוהב ערבים שכמותו. המחשבה המצמררת שאולי השמאלנים הקיצוניים הבודגניים שעורכים מחקרים כאלה נלחמים למען ישראל טובה יותר נתפסת דמיונית כיום על ידי רוב הישראלים.

רבים כל כך נפלו למען מדינת ישראל. מדינה שהמוות למענה הופך להיות מפוקפק מיום ליום. מדינה שערכיה הופכים להיות מושתתים על שנאה מרגע לרגע. מדינה שצבאה מזמן אינו עסוק בהגנה עליה. מדינה ששירותי הביטחון בה עסוקים בלשמר את כוחם, לפגוע במי שהם עוזרים להגדיר כבוגדים, ברמיסת כל הקולות האחרים בה.

אולי המרחק אפשר את כתיבת הפוסט הנוכחי.

אולי הפחד שבעוד שנה שנתיים כבר אי אפשר יהיה לפרסם כמוהו בישראל.

אולי התשובה לשאלה בה פתחתי מעלה ספק.

לא, לדעת כותב שורות אלה, לא כדאי לחיות במדינה שבה קיום המדינה הוא הערך היחיד.

ישראל הולכת והופכת למדינה בה קיום המדינה הוא הערך היחיד.

כמות גדלה והולכת של ישראלים אינם מוצאים בכך פגם.

ככל שמספר זה גדל, כך עולה בי הספק אם יהיה אפשרי לחזור ולחיות בישראל, אפילו אם כל שאר התנאים יבשילו ויאפשרו זאת.

(ובחיוך מר ברור לי שאם יהיו קוראים שעליהם אני כותב כאן שיגיעו לשורה האחרונה בפוסט זה, הם ישמחו עליה).

העצוב בענין הוא שהשילוב ה"קדוש" בין יום הזיכרון ליום העצמאות מאפשר ומחזק את הקיום הישראלי הפנטסטי שמחזק את מנגנוני הביטחון, את הפרנויה הישראלית ואת הפיכת הקיום הישראלי לערך, ללא קשר לאיכות הישראליות.