חרונולוגיה חסרת חשיבות

בן כספית מפגין שוב ידיעת דמוקרטיה מהי וצמיג את הבנתו המעמיקה את החברה הישראלית:

"לא צריך יותר מ‭18-‬ שרים בממשלה. לא צריך יותר מארבע מפלגות בכנסת (שתי מפלגות גדולות, אחת חרדית ואחת ערבית).‬"

החרה החזיק אחריו בן דרור ימיני:

"השלטון שייך לרשות המבצעת. לא לכנסת. תפקיד הכנסת היה ונותר בתחום החקיקה, והפיקוח על פעולות הרשות המבצעת. התלות של ראש הממשלה בכנסת, בתחומי ביצוע, היא חלק מהבעיה. את התלות הזאת יש להסיר. בוודאי שיש תחומים, כמו תקציב המדינה, שבהם יהיה צורך בשיתוף פעולה. אך נדמה שניתוק התלות יאפשר ביטוי לרוב אמיתי בכנסת, בשורה של תחומים, לעומת המצב הקיים, שבו המיעוט שולט, בגלל התכתיב הקואליציוני."

אם הם לא היו עושים זאת כחלק מקמפיין המנהיג החזק של ליברמן, היה אפשר לצחוק.

“I can only suggest that he who would combat false consciousness and awaken people to their true interests has much to do, because the sleep is very deep. And I do not intend here to provide a lullaby but merely to sneak in and watch the way the people snore.”  (Goffman, 1974: 14)

ובתרגום חופשי:

אני יכול רק לרמוז שמי שרוצה להילחם בתודעה כוזבת ולעורר את האנשים לאינטרסים האמיתיים שלהם - יש לו הרבה עבודה, בגלל ששנתם עמוקה מאוד. ולי אין כוונה לספק כאן שיר ערש אלא רק להציץ ולראות כיצד הם נוחרים.

פעם, מזמן, כך סיפרתי, היו מבחני בגרות. בלשון, בתנך, בשניהם. ובלשון נבחנו על ההבדלים בין לשון המקרא ללשון המשנה. אחד ההבדלים היה במערכת הפועל, כשלשון המשנה השתמשה בעברית מתמשכת עם פעל העזר "היה" כמשלים, קרי, רבי אלעזר שהיו יושבים בבני ברק. לעומת זאת, לשון התנך הייתה משתמשת בעברית קלה, הלך, יילך, אך הרבתה להשתמש בו' ההיפוך, קרי וילך במשמעות הלך, ופרצת במשמעות תפרוץ (ימה וקדמה). כך למדנו בזמנו.

ולמה כל זה משמעותי לימינו? בגלל הפסקה הבאה, שניכר שללא הבנת מבנה הפועל בעברית אי אפשר להבינה:

"הפריפריה, שנדמה כי משך שנים הוזנחה על ידי ממשלות ישראל, נהנתה סוף סוף מגיבוי ומתנופה. זאת, הן בזכות תוכנית הרכבות, הכבישים והתחבורה שעתידות לחבר את הפריפריה למרכז; והן בשל ההשקעה המאסיבית בתחום חינוך וההשכלה הגבוהה, לרבות הנהגת שנת לימודים חינם לתלמידים מהפריפריה העומדים בדרישות הסף לקבלת המלגה. השקעות אלו עתידות לצמצם את הפערים בין המרכז לפריפריה."

ניתוח של טקסט מבריק זה יראה שחסרה בו ו' ההיפוך במשפט הראשון. כך, הפריפריה הוזנחה, צריך להיות, הייתה מוזנחת, וכך הפריפריה נהנתה סוף סוף מגיבו ומתנופה. לשון עבר, כלומר לא כעת נהנית הפריפריה, אלא התהליך הושלם והפריפריה כבר נהנתה, אולם או אז מתהפך הזמן בפיסקה והופך למשנאי, הכבישים והתחבורה "עתידות" (ומובן שצריך להיות עתידים), לחבר. בפסוקית ביחס להשקעה המאסיבית אין כלל פועל שאומר מתי הייתה, תהיה או הווה השקעה זאת אך השפעתה (או בעלגות הכתוב, שוב יש מעבר מיחיד לרבים, ולכן השקעות אלו) שוב מופיעות בלשון משנאית עם פועל העזר "עתידות" ולא הפועל הפשוט "יצמצמו" את הפערים.

בתיכון למדנו שהלשון המשנאית סבוכה, עמומה ומבלבלת יותר. כך, ההשקעות "עתידות לצמצם" אולי, מתישהו. לשון דומה, התחבורה "עתידה לחבר" אולי, אם אי פעם יושלמו הפרוייקטים (ע"ע הרכבת הקלה בת"א או בירושלים), אך רק ההנאה כבר הייתה בלשון עבר ברורה, חלקה וחד משמעית.

כך, ההנאה הייתה כבר, ההשקעה עוד לא הגיעה, התשתיות עוד לא חוברו, אבל בפריפריה כבר מרוצים, לדעת הכותב, שאולי מסוגל לחבר משפטים מאוד ארוכים בעברית, אבל ניכר בו שאינו מסוגל לשמור על הקשר הסינטגמטי של מבנה המשפט, וודאי שאינו מסוגל לשמור על הזמנים לפי סדר הגיוני, וכל שחסר לו הוא ו' ההיפוך.

"הפריפריה, שנדמה כי משך שנים הייתה מוזנחת ע"י ממשלות ישראל, ונהנתה סוף סוף מגיבוי ומתנופה". בעתיד.

אכן, קפיטליזם חברתי. או אולי בלשון מובנת יותר, קפיטליזם סוציאלי. או בעברית, שוק חופשי חברתי.

אחרי שקראתי את "אריה בעל גוף" עברתי לאיזה סיפור קצר של ביאליק, ואז נזכרתי, האח הידד, הרי גם "החצוצרה שנתביישה" מופיעה פה בקובץ הסיפורים. זכרוני טען שסיפור זה למדתי אי אז באותן שנות בית ספר קסומות, כשהיה שלום בארץ, עונות השנה התרחשו בתקופתיהן היעודות, האינפלציה הייתה אי שם בסביבות ה-400 אחוז, ואינתיפאדות השתוללו לא בצורות טילים אלא בצורות "רצחניות" פחות.

קראתי את החצוצרה שנתביישה, התביישתי והתייבשתי. הסיפור היה משמים. אולי לכן שנאתי את ביאליק בתיכון? אולי בגלל סיפורים שכאלה. סיפורים שעסוקים בקשיו של העם היהודי היושב בניכר. סיפורי התבכיינות שניכר שההיסטוריה של עם ישראל רצופה בהם. אותה עליבות גלותית משמימה ומעליבה, בה היהודי הוא תמיד קטן, מסכן, רדוף, נתון לגחמותיהם של הגויים וחסר יכולת לדאוג לעצמו, אלא רק להתבייש, כמו אותה חצוצרה. כן, זהו הסיפור שלימדוני בבית הספר, ושממנו מובן שלא זכרתי דבר מלבד שמו.

אבל בעצם, מה לי כי אלין, הרי זוהי מערכת החינוך הישראלית במיטבה. תמיד מספרת ליהודים עד כמה הם מסכנים, רדופים, חלשים, נתונים לגחמותיהם של הגויים וחסרי יכולת לדאוג לעצמם. הרי זהו הנרטיב הישראלי העכשווי במיטבו. ישראל אינה שלטת בגורלה, זה הכל אשמת הערבים, הגויים, הרודפים אותנו, ואנו חלשים, נתונים לגחמותיהם. או בעברית, הם התחילו! ואם לא לגחמותיהם של אותם אגגים ערבים, אזי לאירופאים מלאי האנטישמיות ולאותו צורר חוסיין, שביאליק עצמו כה היטיב לתאר, למשל בסיפור כמו החצוצרה שנביישה. כן, לא פלא ששנאתי את ביאליק בתיכון, הרי את הנרטיב המטומטם והמטמטם הזה דחיתי כבר אז. מובן שכבר אז הייתי במיעוט, שקטן ככל שהשנים חלפו והחינוך הישראלי השתפר.

המשכתי לעלעל בביאליק, וגם מ"מאחורי הגדר" נהניתי. הרי שם מוצג היהודי כשולט בגורלו, גועלי כלפי הגוי כשם שהגוי גועלי כלפיו, זורק את הגויים משכונותיהם ומשתלט עליהן, ממש כעובדים הזרים שמשתלטים על פרברי ערינו אנו, בעורמה ובגועליות, תוך דחיקת המקומים למקומות מרוחקים יותר. שם מתואר היהודי כשונא האחר, ממש כשם שהאחר שונא אותו. הסימטריה שיוצר ביאליק היא סימטריה בין שווים, למעט בסיומו של הסיפור, שם הקורבן מוצג בצורה שונה מזאת המקובלת בנרטיב היהודי. אבל גם את מאחורי הגדר לא לימדוני בתיכון. אם זכרוני אינו מטעני, האפשרות האחרת של ביאליק הייתה "ספיח". דומה שסיפור זה ראוי לשם ספחת, עקב היותו משמים עד זרא. נכון אמנם שהוא מתחיל עם זכרונותיו של ילד מחיי העיירה והחינוך שקיבל בצעירותו. אולם סופו קולאז מהמם של מובאות ופסוקים של סיפורי אגדה וסיפורים תנכיים. קולאז זה, עד כמה שהוא מהמם ומרהיב, מעבר ליכולת אמנותית של ביאליק בשזירת סיפורים תנכיים ותלמודיים האחד באחר, אינו מביא אמירה כלשהי. אמנם סופו של הסיפור משאיר את המחבר בבדידותו, ושמא זוהי האמירה, שהחולם נשאר בודד, אולם אמירה זאת נבלעת באותו קולאז מרהיב ומשמים בעת ובעונה אחת.

גם כאן, זכרוני מהתיכון מבהיר שכן, לימדו את הסיפור הזה, כדי להראות את השורשים היהודיים, ללעוג לחיי החיידר של ביאליק, ולהראות שהחינוך הישראלי עדיף על חיי הגלות בחיידר, אך בו בזמן לקשור אותי, ואת חבריי לאותה יהדות שביאליק העריך וציטט. גם ההערות בסיום הספר של ביאליק לימדוני שאכן אני יודע הרבה יותר מכפי שידעו קוראיו של ביאליק כשיצא ספר זה בהוצאה מאי אז, שכן, רבות מההערות היו ידועות לי. אך זכרוני מבית הספר חזר והיכה בי, שוב בחרו ללמדני את הסיפור המשעמם, חסר הנגיעה לימינו אנו או לימיי אז, כדי להעביר ערכים של שלילת הגלות תוך קבלת היהדות.

קריאה חוזרת בביאליק הבהירה לי שוב את הצלחת מערכת החינוך הישראלית. מערכת החינוך מעדיפה להשקיע בחינוך המנציח ערכים הגמוניים תוך העלאה לקורבן של יוצרים, שבחירה של יצירות אחרות מכתביהם היתה מקרבתם לקורא ומשאירתם אקטואליים לאורך זמן. שכן, ספיח והחצוצרה שנתביישה אולי מעבירים ערכים קונצנזואליים של היהדות הרדופה והמסכנה, שכה טובים לשלטון ימני מסתגר ושונא אחר, אך "מאחורי הגדר" ו"אריה בעל גוף" מעבירים מסרים אקטואליים שמבהירים שביאליק צריך להיות איתנו, ושלו נחשף הדור הצעיר, כמוני אז, ליצירות שאקטואליותן עדיין קיימת, אזי דומה שהתרבות הישראלית היתה קצת פחות שטוחה ובעלת זיכרון קצר. אבל תרבות שכזאת אינה עולה בקנה אחד עם המסרים החינוכיים והערכיים של החברה הישראלית מאז שנות השמונים, שלא נאמר לפני כן. על כן, דינו של ביאליק להילמד בתיכון ולהיות שנוא על התלמידים, שאולי עשרות שנים לאחר מכן יגלו את הסוד הגלוי, מערכת החינוך הישראלית מרחיקה את הישראלי מתרבותו מסיבות אידיאולוגיות ברורות ומועילות. לה.