חרונולוגיה חסרת חשיבות

המצב רק החריף לאחרונה.

היום למשל, חלפתי על פני דלת אחת. עליה הופיע השלט מאיר העיניים "אנא השתמשו בדלת הכניסה האחרת."

זה לא חדש פה. כך, למשל, כל בוקר כשאני נכנס לבניין פה, איך שעוברים את הדלת, אני צריך להתרגל מחדש לשלט "זוהי הקומה השנייה." זה כל פעם מפתיע אותי מחדש, אני רגיל להיכנס לקומת כניסה, אולי לקומה הראשונה, ודאי שאני לא רגיל להגיע ישר לקומה השנייה. 

על דלת אחרת בבניין שלי ישנו הסבר מפורט כיצד להגיע לחדר זה או אחר.

מדי פעם, כשדלת המשרד שלי פתוחה, נכנסים בה אנשים ושואלים: "סליחה, אולי אתה יודע איפה החדר הזה והזה." לוקח למעבד הפנימי שלי כמה שניות לפני שאני מצליח להיזכר בתרשים הבניין, או בשלטים על הדלתות שמנסים, ללא הצלחה כפי שכל המתדפקים על דלתי מוכיחים, להכווין את התנועה כאן.

והיום, אחרי שראיתי את השלט על הדלת האחת שמבקש להשתמש רק בדלת האחרת, חלפתי על פני דלת אחרת עליה הופיע השלט הבא: "זהירות, הדלת שבורה!"

אחר כך פלא שאנשים כאן לא יוצאים מהבית?

פעם מדינת ישראל הייתה אמורה להיות מקלט מדיני ליהודים, כך שאלה יגיעו אליה. יהודים שנשארו מחוץ למדינה לא זכו ליחס חיובי במיוחד (ארנק מהלך), וכאלה שעזבו את המדינה בכלל הוקעוו (נפולת של נמושות). ששת מיליוני היהודים שמחוץ למדינת ישראל מעולם לא היו איתה (לעתים צוירו כנגדה), שכן הציונות (הישנה נושנה) נתפסה קודם כל כעשייה במדינת ישראל עצמה וכעלייה אליה. והיום? היום הימין (הלאומי) שכח שהמדינה מטרתה הייתה לרכז את היהודים בה, והוא חוגג את היהדות הגלובלית. זאת שברובה לא שמה קצוץ על מדינת ישראל, ובקושי על העם היהודי. זהו הפרויקט החגיגי שמעריב ומקור ראשון בחרו לחגוג איתו את יום העצמאות.

הם נותנים מספר נימוקים, המשכנע מכולם הוא: "הסיבה לכך היא שלדעת הכל, גורל העם היהודי ועתיד מדינת ישראל כרוכים זה בזה ואינם ניתנים להפרדה."

לא רק לדעת הכל, גם לדעת המקום, גורל העם היהודי ועתיד מדינת ישראל אכן כרוכים זה בזה. אבל בעצם, הם כרוכים זה בזה? למה? הרי יהדות העולם התקיימה אלפי שנים בלי שמדינת ישראל התקיימה. אז אולי מדינת ישראל תלויה ביהודי העולם, אבל אלה ודאי שאינם כרוכים במדינה. יתר על כן, האם נטורי קרתא שבאמריקה, ששונאים את ישראל ורואים בה שיקוץ, ואיתם רוב הסאטמרים, החסידות הגדולה בארצות הברית, כרוכים בעתידה של מדינת ישראל. אגב, גם מדינת ישראל לא נהנתה משירותי התמיכה של יהודי העולם רוב חייה, וודאי שלא לפני הקמתה. יהודי ארצות הברית כמעט ולא התייחסו למדינתם, שכן היו עסוקים בלדאוג למעמדם. את הלובי למען המדינה עשו ציונים, שלא היו יהודי אמריקה. והיהודים האמריקאים היו עסוקים בלהמציא גיבורים כל אמריקאים כמו גם שירי עם אמריקאים. או בשתי מלים, לדעת הכל, חוץ ממי שעיניו בראשו, ומוחו בקודקודו. אגב, הטקסט הזה אינו חתום על ידי כותב כלשהו, וכנראה שרוח הקודש כתבה אותו. אכן, מגיבים רבים טרחו להגיב ולהגיד שישו היה היהודי החשוב בהיסטוריה. טוקבקיסטים אלה גם התלוננו שהוא אינו נמנה בסקר של היהודי המשפיע בעולם.

וגם ההגדרה של מיהו יהודי מפוקפקת במשאלים האלה. כך, לודויג ויטגנשטיין מוגדר כיהודי. והוא כמעט לא זכר שהוא כזה. וגם וולטר בנימין, שסירב לעזוב את גרמניה הנאצית, ומצא את מותו בבריחה ממנה בסופו של דבר, ואפילו מרק צוקרברג.

אז אולי על יהודים אנחנו לא יודעים, אבל על ישראלים אנחנו כן יודעים, כפי שכותב אריאל כהנא: "על סטנלי פישר, על  דניאל כהנמן ואפילו על בר רפאלי כולם יודעים הכול - הם הרי ישראלים."

אכן, "כולם יודעים הכל". רגע, כהנמן מי? אכן, דוגמאות מצוינות לישראלים. סטנלי פישר, שלא היה ישראלי עד לפני שמונה שנים, ועד אז איש לא שמע עליו בישראל. אגב, עד כמה שהבנתי, עוד חודשיים הוא יפסיק להיות תושב ישראל ויחזור להיות תושב ואזרח ארצות הברית (דומני שבניגוד לחבר כנסת, פישר לא הוכרח לוותר על האזרחות האמריקאית שלו, אולם לא הצלחתי לאמת זאת - גרסאות סותרות אונליין). דניאל כהנמן - איני יודע כמה ישראלים אכן יודעים עליו. מה שכן, החל מסוף שנות ה-1970 מבלה כהנמן את רוב זמנו בארצות הברית. ונשארנו עם בר רפאלי, זאת שלדעת ישראלים (טיפשים) רבים אינה זכאית להיקרא ישראלית כלל שכן לא עשתה צבא. אלו הן הדוגמאות של ישראלים מפורסמים בפרויקט מאה היהודים החשובים בעולם. 

אני בטוח שפרויקט 100 היהודים החשובים בעולם יהיה חומר גלם בלתי אכזב לשטויות רבות נוספות מעין אלה (בסקר, למשל, אפשר להצביע ליהודי "ג'רי סיגל וג'ו שוסטר," שלדעתי זה לפחות שני יהודים ושלוש דעות!), אבל הטוקבקים שלו  יהיו שווים זהב. כרגע הם נעים בין אזכור ישו למירי רגב.

כהנא, כמו הכתיבה כולה, מסבירים שהעם היהודי מהווה רק כשני פרומיל מאוכלוסיית העולם, ולמרות זאת הם מאוד מצליחים ומפורסמים. ואני, רק שאלת תם, אם נשווה את העם היהודי לעמים האחרים הטוענים להיסטוריה של חמשת אלפים שנה, נגלה ש:

סין: יותר ממיליארד אנשים (בסין עצמה)

הודו: יותר ממיליארד אנשים (בהודו עצמה)

פרס-אירן: 75 מיליון אנשים (באירן עצמה)

מצרים: 80 מיליון (במצרים עצמה)

איטליה: 60 מיליון (באיטליה עצמה)

יוון: 10 מיליון (לא כולל מקדוניה וחלקים מתורכיה)

מדינת היהודים: 7 מיליון (מתוכם רק 6 מיליון יהודים)

אז איך, אם העם הזה כל כך מוצלח, הוא כישלון כה דרמטי בכמות האנשים שהצליח להנפיק בחמשת אלפים שנות קיומו, בהשוואה לעמים האחרים?

התשובה: כאן.

(וכמובן, מטרת הפרויקט של מעריב-מקור ראשון ושל הימין כולו היא מחיקה יסודית של מדינת ישראל כמדינה נורמאלית, בעלת זהות משותפת וישראלית לכל הנמצאים בה למען הפיכתה לתיאוקרטיה יהודית, המדירה את כל מי שאינו יהודי, בחסות האחים בב"ל - ביבי, בנט, לפיד).

ושוב נופלות עלינו חגיגות יום השואה. ומדוע אומר חגיגות? הרי איש אינו חוגג! האמנם? פרס חוגג, ומזכיר לעולם את אירן והשואה בנשימה אחת. ונתניהו, על אחת כמה וכמה, חוגג את יום השואה, ומזכיר לעולם את אירן והשואה. והרמטכ"ל, כמה שהוא חוגג, בראש משלחת מצעד החיים בפולין, ומזכיר לעולם שישראל לא תסלח ולא תשכח. 

ורק החיים בישראל, אותם אנשים זקנים, שבאמת סבלו בשואה, הם לא חוגגים. הם גם לא מציינים. הם לא צריכים את היום המיוחד הזה כדי לציין את השואה. הם גם לא צריכים את הנאומים הנפוחים, הנבובים, המליציים, הטפשיים, על השואה ואירן. הם מתפללים שאולי מחר הם יוכלו לקנות תרופות וגם אוכל. שאולי מחר יזכו ליחס אנושי בבתי החולים, המתוקצבים מעט מדי לאוכלוסייה בכלל, לאוכלוסייה המזדקנת בפרט, ולאוכלוסייה ניצולת השואה בפרטי פרטים. 

כן אירן, לא אירן, ייתכן שהמקום הגרוע ביותר לניצולי שואה לחיות בו הוא אותה מדינת ישראל, שחוגגת את יום השואה וזורקת את הניצולים בשאר ימות השנה. לכן, יום השואה הוא חגיגה לישראל, בה חוגגים את היותנו רגישים לזכר השואה, ואת קיומה של ישראל על חשבון השואה, וכיום בעיקר על חשבון הדאגה לניצוליה. חגיגה של צביעות שאין כמוה הוא יום השואה, בו אנו מתייחדים עם נספי השואה, מסיקים את המסקנות הפוליטיות הנוחות לנו ממנה, ואולי מספרים איזה סיפור על ניצול שואה גיבור במיוחד. וממשיכים להתעלם מסבל ניצולי השואה החיים.

אז לכבוד יום השואה, אני מספר כאן שוב שני סיפורים ששמעתי. אף אחד מהם לא הגיע לעיתונות. אף אחד מהם לא יגיע לעיתונות. וגילוי נאות, גם לי, כמו לרבים מדי, יש עדיין נגיעה אישית לשואה ולניצוליה.

-

"הדור הזה, אם לא הכרת אותם אישית, אי אפשר להאמין איזה זוועות הם עברו." 

-

התשובה מוועדת התביעות דווקא הייתה מפתיעה. לא דחו את התביעה על הסף. רק דרשו עוד מסמך אחד. מסמך אחד להביא על אישור כניסה לארץ משנת 1947, מהרשם הממשלתי. לא סיפור גדול. מסמך אחד. למרבה ההפתעה, אפשר היה להשיג את המסמך האחד הזה. המסמך נשלח לוועדת התביעות. אותה הוועדה שאמורה לפצות ניצולי שואה מכספיה הרבים. שישה שבועות מאוחר יותר, כלומר חודש וחצי הגיעה התשובה מוועדת התביעות. לא, זאת לא הייתה הודעה שייתקבל פיצוי, ודאי שלא. רק חסר עוד מסמך. כן, עוד מסמך חסר. נכון, הם יכלו להודיע על כך בפעם הראשונה, כשאמרו שמסמך אחד חסר, אבל אז לא היו עוברים שישה שבועות בלי המסמך החסר הנוסף. אישור חיים. שכן, אולי בתקופה של ששת השבועות דורש הפיצוי נפטר, ואז וועדת התביעות לא תצטרך לשלם. וכך, ממסמך למסמך, חולפים השבועות, והחודשים, והתביעה אינה נדחית, למרבה ההפתעה, היא רק אף פעם לא נענית. 
-
המצב שלה הדרדר לאחרונה, היא כבר אינה צלולה. היא עברה כל כך הרבה בחיים שלה. מספר מחנות, רעב אחריהן. איבוד משפחה. כרגע, כל הזכרונות האלה חוזרים לרדוף אותה. היא כבר אינה צלולה. אפילו פסיכיאטר אחד אמר שכן, עם כל מה שעברה, אשפוז או טיפול פסיכיאטרי הדוק הוא הפתרון הרצוי. לקחו אותה לבית החולים. רק שאין מקום בבית החולים הפסיכיאטרי, ובבית היא לא יכולה להישאר. לכן אושפזה בפנימית או במחלקה אחרת. לא סתם, באיכילוב (ע"ש אריסון?)! מספר ימים לאחר מכן, שמענו על כך. בעלה, בעצמו אוד עשן, עלה נידף על סף קבר, שגם לו מספר חתום בעור, המבוגר ממנה בשש שנים, סיפר שהיחס בבית החולים היה נורא. היה מחפיר. היה מחריד הוא סיפר. כשדיברו איתה, התעניינה במשפחה, שאלה על הילדים, הייתה צלולה לגמרי. רק לגבי בית החולים היא אמרה:"זה לא היה בארץ. זה היה בגרמניה." (וחפשו את "במושבת העונשין" לקפקא) 
-
"הדור הזה, אם לא הכרת אותם אישית, אי אפשר להאמין איזה זוועות הם עברו." היא אמרה והתייחסה גם אל עצמה. "ומדינת ישראל לקחה את כל השילומים מגרמניה" היא המשיכה "אבל היום, מתנהגת אל הניצולים כאל נטל שצריך להיפטר ממנו."