פול ריקור לימדנו שאין דבר כזה סיפור אישי, שכן הסיפור כזאנר הוא חברתי, ובאמצעות הסיפור הכאילו אישי נוצרת הקבוצה החברתית. הסיפור הכאילו אישי הוא בעצם חזרה על החברתי.
אבל יש רגעים בהם הזיכרון האישי הוא כל כך מעוות, שהוא מצליח לעוות אפילו את הסיפור החברתי. כתבה זאת היא אחד מהם.
כבר כשקראתי את כותרת המשנה חשבתי משהו כאן מטורף. הרי זילות שואה שכזאת קשה למצוא. לא ייתכן שהכותבת אכן כתבה זאת, ודאי העורך שם זאת בפיה. אבל לא, המשפט המחריד: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, ומאושוויץ וממלחמת לבנון השנייה." אכן נכתב. וכך, בכפיפה אחת, רצח של שישה מיליון יהודים משולב לו באותו סיפור תנכ"י ומסתיים במלחמה, שמעולם לא הוכרה ככזאת על ידי מדינת ישראל, בה היו יותר אבידות בגלל צה"ל וישראל (אולמרט אחראי ל33 הרוגים ביום האחרון) גם של ישראלים וגם של לא ישראלים מאשר מהאויב (וראו טור צד עם הפניות על מה שכתבתי באותה מלחמה ארורה).
ומדוע כל השלושה שווים? כי הכותבת מעוצבת באותה מידה על ידי שתי מיתולוגיות (שואה, יציאת מצריים) ועל ידי מה שהיא חוותה (מלחמת לבנון השנייה). דא עקא, המיתולוגיה השנייה של הכותבת היא מציאות לחלק מאיתנו. ולשים בכפיפה אחת מציאות זאת, בה יהודים נרדפו, נרצחו, בשיטתיות ובמכוון ללא כוח מגן למלחמה בה היהודים פלשו למדינה זרה, השמידו את רוב התשתיות בה, הרגו כאלף אנשים, ונהרגו להם כמאה אנשים, הוא עוול מוסרי.
אבל הזיכרון של הכותבת הוא המצדיק את השעטנז של מה שבמוחה הוא מיתולוגיות ומה שהיא חווה.
ישנה בעיה נוספת עם הכתיבה המרוכזת באישי - האישי אינו זוכר הכל כל כך במדיוק. למשל, כותבת הכותבת על מלחמת המפרץ (הראשונה) מזכרונותיה של ילדה בת שש (מה אפשר לעשות, ילדים בני שש לא זוכרים כל כך טוב, יותר נכון מבוגרים לא כל כך זוכרים מה היה כשהיו בני שש): "קניון לב המפרץ, הקניון המרכזי של חיפה באותן שנים, ספג פגיעה ישירה של טיל סקאד." מי שהיה יותר מבן שש באותה התקופה יודע שקניון לב המפרץ כלל לא נפתח באותה המלחמה, אלא רק לאחריה. וודאי וודאי שלא היה "הקניון המרכזי של חיפה", כי קניונים שעוד לא נפתחו לא יכולים להיות קניונים מרכזיים של כלום.
אבל כשהכל מעוגן בזיכרון האישי, בלי בדיקה של עובדות, בלי בדיקה של המציאות, בלי טיפת ריחוק מהאבצס האישי שלך, שמחווט באופן מעוות לתוך האבצס הקהילתי, אז קניון בבניה הופך לקניון מרכזי, והשואה הופכת למלחמת לבנון השנייה.
העיקר שהכותבת יוצאת כנגד אלה שמתנגדים לחיבור בין יום השואה, יום הזיכרון, ויום העצמאות. הטקסט שלה הוא הוא ההוכחה שחובה כעת להפריד ביניהם. כל עוד הם מחוברים, ימשיכו בורים המרוכזים בעצמם ובחוויותיהם להשוות בין השואה לבין מלחמת לבנון השנייה (או האיום האירני).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
