חרונולוגיה חסרת חשיבות

הרעיון הוא לצלם הכל בשוט אחד בלי חיתוכים זה מתחיל כך:

ECU על כתם שחור מתחת לפני שטח מחוספס משהו, נראה נקי. זום אאוט לCU רגיל שמגלה שהכתם השחור והשטח המחוספס הם חלק מהבוהן בכף רגל, הכתם השחור הוא כתם לא ברור והשטח המחוספס מתגלה כעור שעל הבוהן, המשך יציאה של הזום לMS של כף הרגל כולה. כף הרגל לא מלוכלכת, נראית רכה ונקיה. היא על מגבת לבנה ונקיה. בפן שמאלה עוברים כ20 מעלות לקופסה בצבע בז' סגורה. עדיין בMS שקולט קצת יותר מהקופסה עצמה, רואים יד פותחת את הקופסה ואת הכלים שיש בתוך הקופסה. בזום אין, התמונה CU מתמקדת בכלים. עוברים כלי כלי, מהמשייף, לעבר האיזמל, משם לסכין הקטן, לטבעת גדולה שבאמצעה יהלום (שזוכה להתמקדות ארוכה טיפה יותר משאר הכלים), ומשם למספריים רגילים, לקוצץ הציפורניים ולמספריים בעלי הקצה השפיצי. תוך כדי המעבר על הכלים קול אומר:

"איך אתה חושב שנתחיל?"

קול שני עונה: "עם המשייף, אולי זה יעבוד." בסיום המילה יעבוד המצלמה עוברת לזום על המשייף, יוצאת בזום אאוט לMS שקולט יד לוקחת את המשייף, מרים אותו ואז המצלמה מלווה את היד ואת המשייף לעבר הכתם השחור. זום אין לECU שוב על הכתם, ויציאה לCU על המשייף כשהוא נוגע בעור המחוספס שעל הכתם השחור. יציאה לMS שממשיך לתאר את המשייף עובר על פני העור הגס, מדי פעם המצלמה עוכבת אחרי היד והמשייף לעבר המגבת הלבנה שמנקה את העור המת מהמשייף. לאחר כ10 שניות כשהמצלמה ממשיכה בMS לעכוב אחרי התהליך הקול השני נשמע שוב:

"לא עושה רושם שזה עוזר"

ECU על הכתם השחור.

"לא, טוב אולי נצטרך ללכת לרופא."

יציאה שוב לMS שמלווה את היד עם המשייף לעבר העקב, והמשייף ממשיך לעבוד שם. במהלך השיוף שם הקול הראשון חוזר ואומר:

"רגע, אולי אנסה עם משהו אחר?"

המצלמה מלווה את היד עם המשייף לתיבת הכלים, שם שוב CU על כל אחד מהכלים שמסתיים במספריים בעלי השפיץ.

"כן, ננסה את זה."

בMS של היד הלוקחת את המספריים בעלי השפיץ, עוכבים אחריהן לאזור הכתם השחור. ECU על הכתם השחור, ואז CU על סביבת הכתם השחור. יציאה לMS שמלווה את היד המתקרבת עם המספריים לעבר הכתם. הצילום גם הוא מתקרב לעבר הכתם ואז ECU כשהמספרים נוגעות בעור. יציאה עם היד והמספריים לMS ושוב, אותו תהליך. כשמגיע הECU שבו המספריים ננעצות בעור, פורץ זרם של דם החוצה מאיזור הכתם השחור החוצה, גם על המצלמה. יציאה לCU שמראה את הדם, את העור המחוספס ואת היעלמות הכתם השחור. הקול השני אומר: "אני אביא ממחטה" כשהמצלמה מתעכבת על הדם והעור המחוספס ברגל. וfade out.

הייתם גדולים!!!! הייתם נפלאים!!! מי ציפה לכזו התעניינות בשעשועון האינטראקטיבי הראשון והמצליח שלנו. אין ספק, סיפתח זה מהווה נחשון לנחשול של פוסטים אינטראקטיביים בהשתתפותכם. מעתה, אתם תקבעו מה יקרה מעל דפי בלוג זה. כן, אני מדבר על הפוסט המפורסם

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=32715&blogcode=583780

שאליו הגיבו קרוב לחמישה מיליון מיקרונים של אנשים!!! אין ספק מי פילל לכזאת כמות של משתתפים. בודאי שלא אנחנו המארגנים. משחק זה שטף את על עם ישראל, ובייחוד אתכם, הקהל הנפלא!!!! הגדול!!! המדהים!!! שלנו.

אז נכון, השארנו אתכם במתח לגבי מה התשובה הנכונה!!! ומי הוא או היא!!! הזוכה המאושרת!!! אבל אתם הצבעתם! כך שאתם יודעים את התשובה. אבל בכל זאת! הרי היא לפניכם:

פינחסה: ל::::א! מי זה שם לי כל כך הרבה מרק!

העז: תאכל כמה שאתה רוצה.

כן, כן. אתם בחרתם! ואכן בחירה ראויה שלכם!

ועכשיו המתח, מי יזכה בפרס הגדול שהובטח. אני שולף את המעטפה והזוכה היא:

גלוריה האפי!!! ברכות לגלוריה. כמה מילים לאומה גלוריה? היא נרגשת מדי. אולי יותר מאוחר.

אני רוצה להודות לכל אותם מיליונים של מיקרונים של מגיבים שבחרו להשתתף בפוסט האינטראקטיבי שלנו, ולהבטיחכם נאמנה, זהו רק צעד ראשון ברעיון זה. מבוטחני שרוב הכותבים ייראו בהצלחת מבצע זה, ויחליטו גם הם ללכת בעקבותינו. אבל תדעו תמיד, אתם השתתפתם במשהו חלוצי, חדש!!! שלא היה כמוהו!!! ועד לפעם הבאה, תודה לכם קהל נפלא*!

להתאהב בבת 16, לראות את יופיה. לא, לא את תומתה, את יופיה. פשוט יפה, ילדה יפה, שתהיה אישה יפה. היא מזכירה את הילדה בת החמש שבהינו בה יום שלם. הייתה יפה כמלאכית. איך שנשרפנו בגלל אותה מלאכית. פער הגילאים בינינו אז גם מזכיר זאת. ילדות יפות בנות 16 שבקלות רבה אפשר להתאהב בהן. אבל די, עם הילדה, עוד נחזור אליה. אולי נסתכל קצת על הנוף המרהיב שסביבנו. שלושה בנייני אבן שחוסמים כל גישה לנוף. נחזור ונבהה קצת בילדה. אמרתי שהבניינים יפים. ניסיתי לעורר שיחה, אולם הזוג לא היה פנוי לכך. מייד תתחיל ההופעה. אחרי ארבעה שירים חשתי צורך עצום לשמוע את ניקי. להרגיע את הנשמה, שירי אהבה רכים עושים לי את זה. את הצורך לשמוע את ניקי ולהרוג את העולם סביבי. הזוג שלידי נראה במצב רוח הולם לשירי אהבה אלה. הילדה בת ה16 שרה את כל המילים. גם היא רוצה אהבה כמו בשירים. היא תמצא אותה. אבל השירים נמשכים. הם יפים, אין ספק, נעשים קרירים יותר, מנוכרים יותר, הולכים אחורה בזמן מבחינת כותבם. רואים את זה. רואים שהכותבים כבר אינם צעירים. הקרחת והכרס בולטים, קרחת אצל האחד כרס אצל השני. בגדים מהוהים. צווארון כחול, להקה של צווארון כחול, שירים של צווארון כחול היו להם. לפני שהם מצאו את האהבה. היא מאוד יפה. מאוד יפה, הילדה בת ה16. עוד מבט לעברה. הם גם די מצחיקים שני האנשים שכרגע שרים. רואים שהם נינוחים, מכירים האחד את השני. האחד אוהב לדבר, השני שתקן. משלימים זה את זה, שירים מאוד יפים. ואז ההפתעה, לפתע במקום רק הפסנתר מגיעים גם אנשים עם גיטרות. חוזרים לרוק. רוק אמיתי מהתקליט הראשון, איזה יופי. ופתאום, לפני כן, נמשיך להגניב מבטים לעבר בת ה16. בשלב מסוים היא תשים לב לאותו אשמאי זקן שתוקע בה, נועץ בה מבטים מדי פעם, ותסתכל עליו חזרה. בזעם? בחרון? בפחד? באדישות? בהזמנה? בהתרסה? סתם תסתכל עליו חזרה. אולי הוא לא אשמאי כה זקן בעיניה? אולי. ואז הזמר מודיע שמישהו ישיר שיר של דייר סטרייטס. קריאת שימחה פורצת מגרוננו. לא ברור על מה ולמה. באמת שלא. אולי בגלל שאנחנו עוד זוכרים את דייר סטרייטס? משהו אחד שאנחנו זוכרים. היה יפה. הוא עשה את זה מאוד יפה. ואז ביקשתי שירים מהתקליט הראשון. וקיבלתי את אחד השירים שמנכר כל הזמן במוחי. שיר שילדה בת 16, יפה ככל שתהיה, קשה לי להאמין שתזדהה איתו. אני לא הזדהיתי איתו שהייתי בן 16. עכשיו הרבה יותר. "אמא חולה, ואבא חסר אונים" "הולך בדרך הזאת המטורפת, המטופשת, כל כך הרבה לילות, כל כך הרבה ימים" האם אני זקוק לילדה בת 16? לילדה בת 22? לא, היא לא ה"לך" שאני זקוק לה. אבל כרגע היא מרגיעה, ויפה וגם זה משהו. רגעי אבל יפה. וצריך להתענג על היופי הזה מדי פעם. טוב כמו שהוא? מושלם? מלא? שלא צריך להשוותו לכלום? אולי כמו השירים היפים, הזועמים, השקטים, הרומנטיים, הזועמים. הזוג שלידי הולך ומתכנס בתוך עצמו. אני אבהה עוד קצת בבת ה16, אחשוב לי על מושלמות ועל יחסיות. וכשייעלמו תרועות הפסטיבלים, אולי אפרוש לי לאיזה יום יומיים של שקט. כאילו שאני יכול.

הירגוני כשאהיה מאוהב.