חרונולוגיה חסרת חשיבות

לפניכן שתי חידות קשות.

1. בדיאלו הבא הוכנסה המילה "זה", עלייך לבחור מבין האפשרויות שלאחר הדיאלוג, מה נאמר באמת במקום ה"זה".

   צא: ולאיזה דבר היית מדמה את עצמך?

   א"א: לזה!

   צא: לזה? לזה? למה דווקא לזה?

   א"א: כי אני קשה וגס מבחוץ, ורך ונעים מבפנים.

ה"זה" הוא:

א. צבר

ב. מלווח

ג. סברס

ד. קובה.

שאלת בונוס:

מי המשתתפים.

2. "נשים בוחרות לבד עם מי להיות לבד"

מה הכשל הלוגי במשפט זה?

בין הפותרות נכונה שתגענה ליום הסטודנט ביום חמישי תזכה לפגישה אקראית עם כותב שורות אלה. אולי.

אולי זה בגלל שאני שומע גלגלץ יותר מדי, אבל יום חג הוא לנו. כן כן, לי ולך (נא לקרוא בעיקר בזכר). היום זהו יום חג לי! הרבה יותר מיום העצבנות, או מימים אחרים, יום חג אמיתי.

היום הוא יום חגינו של אנו המילואמיניקים. כן, יש לנו חג לאומי! אמנם חוק שירות במילואים עדיין לא עבר, פיצוי הולם על שירות במילואים בוודאי שניתן במסורה, התפיסה שהמילואמניק הוא איש טוב ואמין בוודאי שאינה מקובלת (מי כמוני יכול להעיד על כך!), פיטורי מילואימניקים ממשיכים, להיות בשירות מילואים פעיל גרוע כמעט כמו להיות אישה בגיל 32 שעלולה להשריץ ולכן להפסיק לעבוד לשלושה חודשים, אבל יש חג המילואים הלאומי. הרכבת נותנת שלושה כרטיסי נסיעה חינם לאנשי מילואים היום, וכך נוכל כולנו לנסוע לאן שהוא. לאבדון, כמובן. אבל, למה ללכלך, בואו לחגוג עמנו. חג אמיתי. אני עולץ ושמח. יום מאושר. יום מאושר. יום מאושר. חג לכבודי. ולכבוד שכמותי. אם מישהו מכם חיפש הגדרה של אושר, אז היום הזה הוא יום האושר של כולנו, חיילי המילואים. אולי אטלפן לקצינת הקישור שלי לברך אותה לכבוד יום חגי. או לקצין ששפט אותי והוציא אותי בזול (גם הוא מילואמניק) או למפקד הישיר שלי (גם הוא מילואמניק, רק חבל ששכחתי את שמו ומספר הטלפון שלו). חג חג חג יובל.

רגעים קטנים של אושר. השאלה איך אפנק את עצמי, איך אחגוג? הצעות תתקבלנה בשימחה.

פעם הפסקתי באמצע.

כמה כנות היתה באותה הפסקה.

כמה עוצמה.

כמה עלבון.

אפילו לא שמתי לב לעלבון. כל כך חגגתי את הכנות. איזו כנות נדירה. להפסיק באמצע, מאימתי מפסיקים באמצע? גם היא שאלה. אבל הגוף ידע שזה לא יכול לקרות. הוא לא נתן לזה לקרות. המוח קיבל את המסר.

והכנות מנעה ממני להמשיך הלאה. להפסיק באמצע. כי ידעתי שכלום לא ייצא מזה, ואין טעם להשלים את הפעולה, את המלאכה. לא, זה יהיה שקר. לעשות שקר בנפשי. כמה עוצמה היתה בכנות זו. אני איש טוב, אני לא מסוגל לשקר, אפילו לא בזה. אפילו כשאני באמצע. ואני מאוד רוצה. אבל יודע, זה לא יילך. הגוף לא משקר. המוח לא משקר. זה לא יכול ללכת. אז עצור.

אבל זה היה מזמן. מאז חלפו שקרים רבים שסיפרתי. הגוף שיקר את המוח, המוח שיקר את הגוף. שניהם לא עצרו אף פעם. לא בגלל חוסר כנות, לא, ודאי שלא. גם לא בגלל היעדר עצמה, לא ודאי שלא. אלא בגלל העלבון. למה להטיח עלבון שכזה באדם.

את רוצה, מאוד רוצה, הכי רוצה. אבל באמצע להפסיק, כי אני לא יכול. לא רוצה. עלבון כה גדול.

היא דווקא התאוששה, התאוששה יפה.

אבל מתי, מתי זה קרה שהאירווויזיון הפך להיות כמו כדורגל.

פעם זה היה נפוץ, היינו עולים למשחק כדורגל, היינו זה עמישראל, כמובן, ואם לא היינו מפסידים היינו רואים בכך ניצחון עצום ורב.

אז איך קרה ששירי מימון שהגיעה למקום הרביעי, אפילו לא מקבלת מדליה, נתפסת כזוכה בקרב עמישראל? הרי שכחנו שרק לפני 5 שנים זכינו בתחרות הזאת במקום הראשון? איך קרה שמקום רביעי הוא מקום ראוי לתהילה. עוד הוכחה להתפסחות הטוטלית הקיימת בעמישראל.