לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

חרונולוגיה חסרת חשיבות

Those who can make you believe absurdities can make you commit atrocities. Tangles should be welcomed as good news-they keep out demons. 1988:28 Becker :וולטר


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2006    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2006

כיף ומסר - היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?


שתיהן על הרים, בשתיהן יש שני קמפוסים, בשניהם הלכתי כבר שנים לימי סטודנט.

השנה הדרמתי עד לעיר הדרומית, בירת הנצח (לא של הגליל וגם לא של הנגב, למרות שבשתיהן הייתי באותו יום) והגעתי אל יום הסטודנט של האוניברסיטה העברית.

בשנים האחרונות ימי הסטודנט שהלכתי אליהם היו אירועים עצובים למדי (ראו בקטגורית הצד - כתבינו בשטח). משום מה, לא משנה כמה צעירים הסטודנטים, המופיעים מבוגרים מהם בממוצע של 30 שנה. כן, הסטודנט הישראלי זקן. מאוד זקן. הטעם שלו הוא של בורגני בן חמישים. הוא אוהב את שלמה ארצי, למרות שזה ויצירתיותו נגמרו לפני כחמש עשרה שנה, והגיעו לשיאן עוד חמש שנים קודם. הסטודנט מעדיף הימורים בטוחים, שלא מכניסים הרבה, על פני דברים חדשים.

שעמום, ייאוש, הכרה במציאות, תגידו מה שתגידו, הסטודנט הישראלי לא יתקומם.

באונ' חיפה הציעו את משינה ושלמה ארצי כאטרקציה המרכזית. חדשנות חדשנות חדשנות. אה, בעצם משינה היו גם שנה שעברה. כאמור כתבתי על אותה זוועה.

גם באונ' העברית לא הלכו על להיטים חדשים. אבל כן הלכו על אנשים שכשהיו צעירים היו בכל זאת צעירים. הדג נחש תמיד היו להיטיים (ואפילו לעתים הייתה להם אמירה). ופורטיסחרוף תמיד שווים. תמיד שווים. כשחושבים על זה לעומק, גם להם לפעמים יש אמירה (תביט למעלה ותראה איך השמיים צועקים!).

אלפי אנשים היו שם, בגן העצמאות. המון המון המון. אין מה לעשות, הקהל הירושלמי הרבה יותר שווה מהקהל החיפני. או כמו שש'ותפתי אמרה זאת: בשורה ה50 בירושלים זה מרגיש כמו בשורה הראשונה בחיפה. בשורה הראשונה בירושלים חיפני ממוצע לא יוכל לעמוד. נכון, יש לזה מחירים דוגמת רעש, דחיפות בלתי נסבלות, אנשים קופצים עליך, עישון של חומרים שאסורים על פי חוק, צלחות מעופפות של טובורג שפותחות לאנשים את הראש ושלל דברים נוספים.

אבל עוד תכונה חיובית ביום הסטודנט בירושלים היה היכולת להתחמק מהאטרקציות הדביליות שמוכרים לסטודנטים על ימין ועל שמאל. הקפיצה ממגדלים גבוהים, גלידות בעלות שמות אלימים במיוחד, ושאר אטרקציות. כשאני אומר אטרקציות מובן שאני מתייחס לדברים שצריך למכור ולקדם אצל הסטודנטים: פלאפונים, אוכל, קונדומים, סיגריות. כל דבר שאפשר למכור. תתפסו אותם צעירים והם שלכם לנצח. (אגב, יש פרסומות ללוטו עכשיו שמכוונות אל נשים צעירות. גם בגלל שנשים ממעטות להשתתף בשטות הקרויה לוטו וגם בגלל שצעירות הן קליינטיות להרבה שנים.)

שמעתי תלונות על כך שהיו יותר מדי אנשים, שהיו יותר מדי צעירים, שכל ירושלים הייתה שם וכו' וכו' וכו'.

אבל אלה הן תלונות זקנות. היה שמח, היו הופעות די שוות, היה נחמד מאוד.

אה כן, והיה עוד משהו שאין בחיפה. אולי זה גם קשור לכך שלמופיעים בירושלים היה פעם מסר (בניגוד למשינה ו/או לשלמה ארצי שהמסר שלהם תמיד היה המסר של קדימה - להיות במרכז, להגיד כלום ולמכור-להרוויח כמה שיותר).

היה איזשהו מסר מעבר למסר של הנאה טהורה.

כל המופיעים, טוב היו רק שלושה, ואני ראיתי רק שניים, היה להם מסר חברתי מסוים. אפילו בפרסומות היו מסרים חברתיים. מסתבר שלאגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית יש מסר. אז הם יוצאים נגד האוניברסיטה שלהם, בקטן, אבל יוצאים נגד האוניברסיטה. כן, נושא של שיפור הלימודים, ודאי, ודאי. גם נושא הוזלת המגורים במעונות זה נושא ברור.

אבל יש להם נושא מוזר שלא קשור ישירות לאוניברסיטה, נושא כללי שכזה, שקשור לצדק. הם יוצאים נגד העסקה פוגענית. נכון, נגד העסקה פוגענית של עובדי קבלן.

אבל לשמוע לאורך כל הערב ולראות את הכרזות נגד העסקה פוגענית של עובדים שלא מקבלים תנאים סוציאליים, לעתים קרובות הם לא מקבלים שכר הוגן עבור עבודתם. לשמוע את שאנן סטריט מדבר על זה. לשמוע את פורטיס מדבר על זה. זה דיסוננס מכל מה שאני מכיר מחיפה.

כל האוניברסיטאות בארץ מעסיקות עובדי קבלן, הרבה מוסדות אחרים גם הם נוהגים כך. כולם טוענים לכך שהם מוסדות חינוכיים, ערכיים, אפילו בעלי אחריות חברתית. אבל, כולם מעסיקים עובדי קבלן בצורה פוגענית. חלק מהמקומות אפילו מקימים עלי תאנה לבדיקת התקינות וההעסקה התקנית של עובדי קבלן (שמשום מה יושבות ויושבות ויושבות ולא מגיעות לתוצאות אף פעם, למעט המשך ההעסקה הפוגענית של עובדי הקבלן).

אבל הפלא ופלא, ביום סטודנט, שבצפון הארץ חושבים שאין לו קשר למסרים כלשהם מעבר ל"להיות שמח" - אדיש (אידיוט?), באונ' העברית פמפמו את המסר שקורא לאונ' שלהם להפסיק להעסיק עובדים כעובדי קבלן. כן, אפילו גיליתי שאפשר לחתום על עצומה שקוראת קריאה דומה לאונ' העברית להפסיק להעסיק עובדי קבלן.

אז אולי אולי אולי הביקורת שלי על הסטודנטים בישראל קצת מוקדמת מדי. אולי ההשפעה שיש על המקום בו אני נמצא ואיכויות הסטודנטים ואגודותיהם משפיעות על התפיסות שלי עליהם.

אבל אולי אולי גם ירושלים זה לא חיפה, הסטודנטים שם אינם הסטודנטים פה, הרי המאבק של האגודה שלהם הוא על דברים שלא קשורים רק לסטודנטים ולא על הגדלת ימי החופש הניתנים ביום הסטודנט.

אולי דברים משתנים. כי ראו, יש הפגנה שבוע הבא, והיא ממוקמת מול האוניברסיטה בתל אביב. והיא מאורגנת גם על ידי שני ארגוני הסטודנטים הארציים. אולי יש עוד תקווה.

ומי שלא הבין, אני בעד הקמפיין נגד העסקה של עובדי קבלן, בעד ההפגנה שבוע הבא שכולכם צריכים ללכת אליה וכו' וכו'. ונגד הצביעות השלטת באוניברסיטאות, וברבות מאגודות הסטודנטים בצפון הארץ, שלא מתעניינות בכלום חוץ מבקידום עצמי חסר בושה וחסר ערכים, בייחוד של קידום עצמי שלהם כגופים ערכיים.

כלל אצבע, ככל שמוסד מעיד על עצמו ופועל כדי להעיד על עצמו שהוא ערכי, כך סביר שאינו כזה.

 

נכתב על ידי , 29/5/2006 22:01   בקטגוריות אקטואליה, כתבנו בשטח  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Cause Babe I'm a Star


oh yea,

יש משהו מדכא מגוחך ונלעג לראות טלוויזיה ואת הפסקות הפרסומות עכשיו בערוץ 10.

אני לא מתכוון לנמק על כל אחד בנפרד.

אבל, אותו אדם שמן שאומר בקדימון "אני הולך להיות כוכב". האם הוא באמת חושב ששמנותו מזיקה לו? ברור שלא, הרי הוא הגיע לטלוויזיה בזכותה. ניכר שכל רצונו הוא להופיע בטלוויזיה, להיות כוכב. לא איכפת לו להיות רזה או שמן. העיקר להיות כוכב. הצליח לו. הצליח לנו.

זה המסר המגוחך והמעצבן שהערוץ הזה מעביר בימים אלה, הופעה בטלוויזיה ולא משנה במה ולמה היא המטרה בפני עצמה. לכן גם הם החזירו מהבוידם את מי רוצה להיות מיליונר. זוכרים תוכנית ארכאית של שאלות ותשובות עם יורם ארבל שיוצא לכולם מכל החורים כשהוא משדר את מכבי כאילו נתקענו בשנות ה1970. אז ערוץ עשר החליטו להחזיר אותו לאותה תכנית מאמצע שנות ה90. למה? כי אנשים פשוטים מופיעים שם בטלוויזיה. זה נותן להם פתח להיות כוכבים. אתה יכול להיות שמן וכוכב. אתה יכול להיות ידען וכוכב. אתה יכול גם לא לדעת כלום ולהיות כוכב. גם אז אתה יכול להופיע אצל יורם ארבל במיליונר.

או לחלופין ב"מזימה". לא ברור לי בכלל מהי הסידרה הזאת. כן, כשרואים את הקדימון זה נראה ממש כמו פספוסים דרמטיים במיוחד. לוקחים אנשים פשוטים ועובדים עליהם. אולי עובדים עליהם ברמה גבוהה. אולי לא. ייתכן שזה מלמד הרבה על ההתנהגות האנושית בחיי היומיום במצבי לחץ. זה כמעט מענין. אבל למה לביים את זה? הרי זה קיים כל הזמן. רק צריך לדעת איפה לחפש. אה כן, גם התכנית הזאת נותנת לאנשים הפשוטים להיות כוכבים. הם מופיעים ארבעים וחמש דקות תמימות, או כמה שזה לא יהיה, על המסך הקטן. הרי הם כוכבים. אפילו אם מתעללים בהם ועושים להם דברים משונים, מראים אותם בצורות שונות ומשונות ובהתנהגויות ביזאריות להפליא. בעצם זה היה כבר באמריקה עם fear factor.

אבל אולי זה מגיע לנו. בעצם זה בטוח מגיע לנו. כוכבים אמרנו כבר. אנחנו רוצים להיות כוכבים. אנחנו שואפים אל הכוכבים. ריגן מת אבל הוא ידע על מה הוא מדבר. מלחמת הכוכבים. כוכבים מתפוצצים.

יש בזה משהו נלעג שמגחיך או אולי מביא לשיא את הפרובינציאליות הישראלית, שהיא חלק מהפרובינציאליות האנושית, שמופע זיקוקין דינור סותם את כל אזור המרכז.

כבר כתבתי בשנת המילניום, או אולי חשבתי שכתבתי, שיש משהו מעורר רחמים בכך שרוב העולם מקבל את פני האלף השלישי בהמצאה שהומצאה באלף הראשונה - זיקוקין דינור. משהו מעורר רחמים. לא התקדמנו כל כך הרבה כפי שאנחנו חושבים. אם האטרקציה הגדולה של יצירת צבעים מתעופפים בשמיים שמשתלבים זה בזה היא הדרך הגדולה ביותר בה אנחנו מפגינים שמחה וזהו גדול ההישגים שלנו, זה אומר משהו עלינו, כמין אנושי. לא לחינם עשרות חתונות ישתמשו בטריק מעורר הרחמים הזה, שמנסה לחכות תופעת טבע שלרוב איננו מחבבים - ברקים. אז כך אנחנו חוגגים עם הארת השמיים בצבעים. ובפרובינציה הישראלית שחצי מדינה עוצרת את נשימתה או לחלופין נוסעת לעיר הגדולה כדי לראות את ההמצאה שהומצאה לפני שני מילניה במופע הגדול ביותר אי פעם ביקום, פלא שאיש לא מצליח לנסוע במכונית.

אגב, אנשים בחיפה, יותר נכון איש בודד בחיפה, אני, לא שמעתי כלל שעומד להתקיים מופע זיקוקין מרשים שכזה עד היום בצהריים. גם לא הבנתי למה לעשות אותו יום אחרי ל"ג בעומר, חג האש היהודי, אחד מהם כלומר. אבל החליט מי שהחליט, ליידע את הפרובינציה החיפאית הם לא ממש יידעו, וכך האירוע הגדול ביותר במזרח התיכון חלף מעל ראשי עד שקראתי שכל מרכז הארץ פקוק בגללו. כן, ככה זה כשמישהו מנסה להיות גדול ממה שהוא, לרוב זה מסתיים כך.

לרוב, מי שלא מעורב בזה, בגלל שהוא כל כך פרובינציאלי שהוא לא שמע על זה, רק מרוויח. לא לחינם יש יתרונות בפרובינציה. החיים בה לרוב מתנהלים בצורה נורמלית.

אז מי שרוצה להיות כוכב, בין אם הוא שמן, ידען, או סתם אולי רוצה לראות כוכבים, סופו שהוא נתקע. אולי זה בגלל שאני רואה יותר מדי טלוויזיה. אולי זה בגלל שאני רואה פחות מדי טלוויזיה. אני לא רוצה להיות כוכב. לא רוצה לראות כוכבים. לא רוצה לראות את החיקוי האנושי העלוב לכוכבים. מעדיף לא להיתקע בפקק. לנסוע בכביש השקט והפרובינציאלי שלי. אולי הוא בסופו של דבר יוביל אותי לאנשהו, למקום אחר, בלי כוכבים, בלי התרגשויות מזויפות שמצטלמות היטב. אבל עם תוכן. אולי.

נכתב על ידי , 16/5/2006 22:56   בקטגוריות ביקורת, טלוויזיה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על ציניים, צבועים ושקרנים


בחדשות השעה שתיים, מיד אחרי הדיווח על הלוויה של יוסי בנאי הודיעו שחולצה גופתה של הישישה הפלסטינית שנקברה כשהתמוטט בית באיזשהו מקום בשטחים. הקרין המשיך שחולצו גם אנשים אחרים בריאים, במבצע משולב של כוחות חילוץ צהליים. הבית קרס לאחר שהתפוצץ שם בלון גז.

אין ספק, ידיעה משמחת, צה"ל פועל לרווחת תושבי השטחים שקרס עליהם ביתם בעקבות התפוצצות בלון גז. שימחה וששון.

משום מה, הידיעה הזו מתחברת אצלי להפרדה ואבחנה שעשה מישהו בימים האחרונים. הוא הכריז שעדיף בעיניו הצבוע על הציני. הציני, כך הגדיר, הוא אדם חסר ערכים. הצבוע, לעומת הציני, הוא אדם בעל ערכים שלא פועל על פיהם.

אני ישבתי וחייכתי. נו, אז אם אתה מעדיף צבועים, כנראה שחלקך עימם. אגב, אישית, אני מעדיף אנשים ישרים. ואחרי הישרים באים הציניים.

כי הצבועים אינם צבועים לרוב. הצבועים לרוב הינם שקרנים, כלומר אין להם ערכים, הם מתיימרים כאילו יש להם ערכים, ואז לא פועלים על פיהם.

ולמה זה קשור לצה"ל בשטחים?

ובכן, בתור הגורם שעסוק באמלול האוכלוסייה האזרחית בשטחים באופן קבוע, עיקבי ושיטתי, ההתהדרות בכך שצה"ל עזר בחילוץ לכודים בבניין שקרס, היא ידיעה שקרנית. הרי כמות הבתים שצה"ל הרס בשטחים כל כך גדולה, שעזרה בחילוץ מבית אחד שצה"ל בטעות לא הרס, זה מגוחך. יתר על כן, האם צה"ל נוטה לעזור בחילוץ אנשים וגופות מבניינים שהוא עצמו הפציץ? אז מדוע זה טרח הקריין לשדר לנו שצה"ל עוזר בחילוץ גופה של פלסטינית שנהרגה בבית שקרס מפיצוץ בלון גז? כדי שנוכל להמשיך להיות צבועים - שקרנים. אנחנו יש לנו ערכים. בהחלט יש לנו ערכים. אנחנו הומניים. אנחנו לא פוגעים באוכלוסייה אזרחית. מה פתאום. להיפך! תראו, אנחנו אפילו מחלצים גופות של ישישות שנהרגו בבתים שקרסו בשטח בו אנחנו שולטים. אה, כן, העובדה שאנחנו שולטים בשטח הזה ועסוקים בהתעללות שיטתית באנשים שיושבים בו, טוב, תשמעו, זה אמנם נוגד את הערכים שלנו, אבל אנחנו צבועים. לפחות יש לנו ערכים. שאנחנו לא פועלים על פיהם. אבל כאמור, איננו צבועים. אנחנו שקרנים. אנחנו משקרים לעצמנו שיש לנו ערכים, פועלים בניגוד אליהם, ומכסים בכך את העובדה שאין לנו ערכים מלבד טובתנו העצמית.

נכתב על ידי , 12/5/2006 16:15   בקטגוריות אקטואליה, ביקורת, מו"מ  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מותו של המושא העקיף


ידיד סיפר לי לא מזמן שבבחינות בגרות בלשון כבר לא מכריחים את התלמידים להבדיל בין מושא ישיר למושא עקיף. העיקר שיזהו שזה מושא. כך הוא סיפר. הוא הצטער על כך שכשהוא מלמדם ערבית הם לא מבדילים בין יחסה ראשונה לשנייה ושלישית לצורך הניקוד הסופי. אין ספק שגם כשהם ילמדו שפות אירופאיות ממוצעות הם לא יצליחו להבין את מבנה השפה. כבר נמצא קשר בין היכרותך את שפתך אתה לבין רכישת שפות אחרות. אבל לא על כך ברצוני לדון.

ברצוני לדון במותו של המושא העקיף. מוות זה, בטרם עת, מרגיז אותי בייחוד בשני פעלים: להזמין או להיות מוזמן ולהיות אחראי.

הראשון להזמין הוא פועל שנעשה בו שימוש רב בגלגלץ. אתם מאוד מוזמנים. אתם יותר ממוזמנים. שני אלה ביטויים שגורים אצל מגישי גלגלצ השונים. הבעיה המרכזית היא שהם לעתים קרובות לא טורחים לציין את המושא העקיף. מוזמנים למה??? מוזמנים להישאר? מוזמנים להאזין? מוזמנים להתקשר לאולפן? לא, שדרי גלגלץ לא טורחים להזמין אותנו לשום דבר ספציפי. הם מזמינים לאיזה משהו אמורפי שאיננו יודעים מהו, הוא כנראה גם לא חשוב, או שאולי הוא ברור כשמש ולכן אין שום צורך לחזור עליו. זוהי תופעה מובנת. זוהי נטייה של כל שפה לקצר, לחסוך במובן מאליו. לכן, שדרי גלגלץ מזמינים אותנו. אנחנו כבר בטח יודעים למה.

דבר דומה, אך מעצבן הרבה יותר קורה עם האחריות הזאת. מתנהל קמפיין למען אחריות חברתית. קמפיין רב רושם שאפילו אוניברסיטה אחת חרטה על דיגלה כדבר החשוב לנשיאה, והוא מקדם את האחריות החברתית ואת חזון האחריות החברתית. ורק שאלה אחת קטנה נשארת פתוחה. אחראים על מה??? אחריות היא על משהו. היא צריכה מושא עקיף. אי אפשר להשאירה סתמית. לדבר על לקחת אחריות זה דבר ידוע. לקחת אחריות חברתית זה אפילו יותר טוב. רק שלקחת אחריות חברתית הוא מונח שלא אומר כלום. אחריות על משהו זה דבר מובן. אחראיות צריכה מספר דברים. צריך נושא - מישהו שיהיה אחראי. צריך מושא עקיף - דבר עליו האחראיות תתבצע. האמת, צריך מושא עקיף נוסף - כלפי מישהו - האחראי צריך להיות אחראי כלפי מישהו על המשהו עליו הוא אחראי. אפשר להיות אחראי על העסקה נאותה כלפי העובדים שלך. אפשר להיות אחראי על תנאים הוגנים כלפי מקבלי השירות שלך. אפשר להיות אחראי על שוויון, שקיפות ופתיחות כלפי הקהילה בה אתה חי ופועל. אבל אחריות חברתית אומרת את כל אלה, ולמען האמת, לא אומרת אף אחד מאלה.

זה הרבה יותר נוח לשכוח מהמושאים, בייחוד העקיפים, הם הרי עקיפים ואנחנו חיים בחברה ישירה. בואו נשכח מהם. בואו כולנו נהיה אחראים. על מה? למי איכפת. או שמא כולנו יודעים. כלפי מי? למי איכפת? הרי איננו אחראים על שום דבר ספציפי, אז מדוע שנהיה אחראים כלפי מישהו? כך, כולנו נהיה בסדר. כולנו אחראים. על כלום. על הכל. כלפי כולם. כלפי אף אחד.

בקיצור, אתם יותר ממוזמנים להיות אחראים.

נכתב על ידי , 9/5/2006 21:40   בקטגוריות ביקורת, מכתמים ומילים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

בן: 21

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

79,151
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , תקשורת ומדיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפינחסה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פינחסה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)