חרונולוגיה חסרת חשיבות

מתכנסים להם באמצע היום באמצע שבוע העבודה 38014 אנשים במקום אחד. כשחשבתי על זה בהתחלה חשבתי שזה רעיון גרוע ומוזר. מי ילך למשחק בייזבול באמצע היום, באמצע השבוע. אמצע היום? כן, השעה הייתה אחת ועשרים בצהריים כשהמשחק היה אמור להתחיל. אמצע השבוע? כן, בגרמנית היום הזה נקרא בדיוק כך, היום האמצעי בשבוע, אצלנו בעברית הוא נקרא יום רביעי. יום רביעי באחת ועשרים, משחק בייזבול. למה שמישהו יילך לכזה משחק באמצע שבוע עבודה?

לא חשבתי שמישהו יגיע. אבל כבר ברכבת הבנתי שטעיתי. מספר צעירים ישבו לידי, שתו להם את הבירה, והלימונדה והמים, וצחקו, וצילמו את עצמם בדרך למשחק, וצחקו וצילמו עוד קצת. הם לא היו היחידים ברכבת. באוטובוס הצטרפו אלינו עוד כמה וכמה אנשים שהיו בדרך למשחק. איך יכולתי לדעת? כולם, אבל כולם לבשו לפחות פריט לבוש אחד של הקבוצה המקומית. לפחות אחד, חלק לבשו חליפה מלאה של הלבוש. מכובע דרך חולצה, מעיל, מכנסיים. הכל. ככה למדתי מי הם כוכבי הקבוצה, לפי החולצות השונות. האוטובוס הורכב ברובו מאנשים שנסעו למשחק. כאן הם כבר לא היו רק צעירים. היתה כאן פנסיונרית שייתכן שנולדה בסביבות השנה האחרונה בה לקחה הקבוצה המקומית את האליפות, סביר שאולי הוריה סיפרו לה על אליפות זאת, כשהלכה איתם למשחק. כמו הילד הקטן, שני הילדים הקטנים, שהלכו עם אבותיהם למשחק. אחד מהם אמר שבמקום העבודה שלו התחילו פיטורין. גם מבוגר אחר, וכשאני אומר מבוגר אני מתכוון בשנות הששים לחייו, הלך כנראה עם בנו או נכדו המבוגרים. היו גם צעירים אחרים שנסעו איתנו ברכבת והמשיכו באוטובוס.

כשהגענו לאצטדיון כולם ירדו. כולם ירדו והלכו למשחק. השעה הייתה מוקדמת, שעתיים לפני המשחק. אז הסתובבתי סביב, בשכונה של האצטדיון. מכל מקום אנשים נהרו למשחק. לבושים במדים של הקבוצה המקומית. ראיתי גם שני אוהדים של הקבוצה האורחת. אבל הם היו מיעוט מבוטל. ואז ראיתי גם אוטובוסים מלאים של קבוצות מוכנות. חשבתי, איזה קבוצות מגיעות למשחק כזה? ואז ראיתי כיתות מסודרות של ילדי בתי ספר יורדים מהאוטובוס. לבושים במדי הקבוצה, חלקית לפחות, הלכו הילדים, נערים, בכל גילאי בית הספר, וחיכו בתור להיכנס לאצטדיון.

אז הבנתי, יש אנשים שלא ילכו למשחקי הערב. המשחקים שמתחילים בשמונה בערב ונגמרים אי שם בסביבות אחת עשרה. הפנסיונרים לא ילכו לכאלה משחקים. והם האוהדים המסורים ביותר שיש לקבוצה, לפחות מבחינת השנים שהם אוהדים אותה. גם ילדים צעירים, מתחת לגיל עשר, לא ילכו למשחקי הערב של הקבוצה. הם צריכים לישון בעשר. כיתות בית ספר ודאי שלא ילכו למשחקים מאוחרים. גם צעירים שגרים רחוק מאוד, מרחק חצי שעה נסיעה באוטובוס, ואז עוד חצי שעה נסיעה ברכבת ואז עוד חצי שעה נסיעה באוטו. הם לא יגיעו למשחקי הערב. כל אלה גם הם אוהדים של הקבוצה. להיפך, הילדים הקטנים הם האוהדים החשובים ביותר של הקבוצה. הם דור העתיד. הילד שהולך עם אביו למשחק של הקבוצה, דווקא האבות שראיתי היו מחוסרים מדי קבוצה, למרות שלילדיהם הם קנו מדים, הם אלה שמעמידים את ודואגים לעתיד של הקבוצה עם דור אוהדים חדש ומסור. כדי לדאוג לאווירה הנעימה, הילדים יכולים להיות בחלק ביציע שאסורה בו שתיית אלכוהול. בכלל, בכל האצטדיון אסור לעשן. באצטדיון יש שלושה מסכים אלקטרוניים שמאפשרים מעקב אחרי המשחק, למרות שאפשר לראות את המגרש מרוב המקומות ביציעים. כי אם הולכים לקנות בירה, או נאצ'וס או לשירותים (להוציא את הבירה), צריך לחזור ולהתעדכן בתוצאה מעל המסכים האלקטרוניים.

כן, הגיעו 38014 אנשים אבל היו מקומות פנויים. כפי שהסביר האיש מעליי, אולי אלה מקומות של אלה שרכשו מנוי לכל העונה ולא הגיעו למשחק היום הזה. אולי זה בגלל שהקבוצה הביתית הפסידה 9 משחקים רצוף לפני שניצחה. אולי בגלל שהקבוצה היריבה הראתה ניצוצות של לוזריות. ניצוצות ששימחו את הקהל. ממש כמו השמש שהראתה ניצוצות מדי פעם, כשכל יתר הזמן היה מעונן. השמש זכתה לתשואות כמו חבטות מוצלחות של הקבוצה הביתית, אולי אפילו תשואות רבות יותר.

כי בייזבול זה משחק של קיץ. רואים את זה. רוב הזמן רוב השחקנים עומדים בשמש ומשתזפים. הפיטצ'ר עובד קשה, פעם בחצי דקה הוא זורק כדור. ההיטר פוגע בכדור פעם בדקה וחצי, בערך. פעם בשלוש דקות הכדור עף למקום בו אחד שחקני השדה צריך לרוץ ולתפוס אותו. אם חם, והמשחק הזה משוחק רוב חודשי הקיץ, רוב השחקנים לא זזים הרבה. ההיטר צריך לרוץ מהר לתחנה הראשונה. שם הוא ינוח. ישתזף בשמש עד שהיטר אחר יפגע בכדור. אם הוא מוכשר הוא ינסה לרוץ מהר לבסיס השני. ושם הוא ינוח. כן, רוב השחקנים נחים רוב המשחק. טוב, חם, קיץ, מזיעים, לא צריך להתאמץ יותר מדי. גם הקהל חם לו, משתזף, לא צריך להתאמץ יותר מדי, רק לשתות כמויות עצומות של בירה אמריקאית, ממנה אפשר לשתות כמויות עצומות בגלל חולשתה, אלא אם כן אתם, כמוני, רגישים לטעמה. הקהל מחכה להימנון בתחילת המשחק, להימנון של האיניניג השביעי, ולשיר הניצחון של הקבוצה המקומית.

שיר הניצחון של הקבוצה המקומית הגיע בסוף המשחק. היפה בבייזבול שישנם משחקים שנגמרים לפני הזמן. המשחק אמור להתנהל 9 אינינגים. אבל עם הקבוצה המובילה מצליחה לשמור על יתרונה גם בחצי הראשון של האינינג השני, היא לא תעלה לשחק את החצי השני של האיניניג, וכך המשחק מתקצר. כי בייזבול יכול לקחת כמות שעות בלתי ברורה, אבל הוא יכול להיות קצר. ובסוף הקבוצה המקומית ניצחה.

אדם א', דמות ממוצעת למדי ללא מאפיינים מעניינים: תגיד, אפשר לשאול אולי שאלה קצת נאמר אישית.

אדם ב', דמות צבעונית, לובשת מעיל עור שחור וכובע, על המעיל כתוב משהו עם לוחמי פיטסבורג: כן.

הלא מעניין: אתה הומוסקסואל?

המענין: כן.

הלא: אתה דווקא אדם נחמד.

המענין: תודה.

הלא: יש אנשים נחמדים בקרב ההומואים.

המענין: אנחנו תת-תרבות.

הלא: כן, אתם באמת כאלה.

המענין: התכוונתי שאני חלק מתת-תרבות בתוך הקבוצה ההומוסקסואלית.

הלא: אהה.

המענין: כן, אני כזה. תגיד אתה שייך למפלגה הקומוניסטית?

הלא: אהם, אני לא הולך למקומות כאלה.

המענין: לא, אבל איך אתה עונה לשאלה כזאת?

הלא: אני אהם

המענין: פשוט, שואלים אותי כאלה שאלות. כל מיני מקומות. כל מיני שאלות כאלה, שלא משנה איך אתה עונה להם אתה נפגע. ברגע שאתה מתחיל לענות אתה נפגע. וזה מה שעושים לנו בכל מיני מקומות. שואלים אותנו שאלות כאלה בשביל לא להעסיק אותנו. ואי אפשר לפעול נגד זה, כי עוד לא העסיקו אותנו.

הלא: זה לא בסדר. זה לא בסדר.

המענין: ואני ניסיתי. אני יש לי תואר שני בהנדסה.

הלא: אני בקושי סיימתי תיכון.

המענין: כן, ולא הצלחתי למצוא עבודה, אז לימדתי והכל. ככה זה כשאתה מתעניין בהנדסה גרעינית. הצבא וכל מיני מקומות כאלה שמים לך רגליים.

הלא: זה לא בסדר. אני לא משכיל. סתם עובד בעבודה.

המענין: אני כן, מצאתי לי עבודה בסוף. הלכתי למדתי.

הלא: אתה נראה יותר צעיר ממני.

המענין: אני בן 53.

הלא: אני בן 52.

המעניין: נשוי?

הלא: כן, אבל יש בעיות. אנחנו הולכים להתגרש.

המענין: למה?

הלא: כי, אנחנו מתרחקים.

המענין: אתם צריכים ללכת לייעוץ.

הלא: אולי. אנחנו פשוט, אני בעבר הייתי מכור לקוקאין והפסקתי. אני הולך לAA כדי לא להמשיך. ואישתי, זאת אישתי השנייה, והיא יש לה בעיית שתייה.

המענין: כמה היא שותה?

הלא: היא יכולה לגמור בקבוק בערב.

המענין: זה הרבה. אבל היא מסוגלת להפסיק?

הלא: כן.

המענין: לשבוע?

הלא: כן.

המענין: לחודש?

הלא: אני לא חושב.

המענין: טוב, אולי היא רק שותה כבדה ולא שתיינית. השתייה משפיעה על ההתנהגות שלה?

הלא: כן, זה משפיע על ההתנהגות שלה.

המענין: מאוד?

הלא: לא.

המענין: כי גם אני מסוגל לשתות בקבוק מלא, וזה לא משפיע עליי. זה לא אומר שאני שתיין, זה אומר שאני שותה כבד. זה לא משנה להתנהגות שלי. אבל אצלה זה משפיע?

הלא: כן. וגם לי יש בעיה כי אסור לי לשתות. אז זאת בעיה שיש לנו.

המענין: אתם צריכים ללכת לייעוץ.

הלא: אולי. אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי אבל זה פשוט לא מסתדר. ואני כבר גרוש.

המענין: היתרון בייעוץ הוא שזה מקצוע שהתפקיד שלו זה להיות גורם שלישי וככה הוא מרכך אנשים.

הלא: כן, אולי אתה צודק. זה בכלל מצחיק עם הומוסקסואליים. האח של אישתי, אני בניתי לו את כל הבית. והוא הומו, ואני ממש, שיפצתי לו הכל, ושיניתי לו והכל.

המענין: כן.

הלא: וכל הזמן כזה, כשבניתי לו את הבית ושיפצתי והוא היה בבית, אני כל הזמן דיברתי איך הומואים זה לא בסדר ואיך זה אסור. וכל הזמן אמרתי כאלה שטויות כאלה. ולא ידעתי שהוא כזה. ובסוף שגיליתי, זה היה

המענין: כן, לא נעים.

הלא: כן, זה היה מאוד לא נעים. אבל אי אפשר, אתה לא יכול לדעת על אנשים, אתה לא יכול.

המענין: תגיד, יש לי משהו שאני עושה הרבה.

הלא: מה?

המענין: אם רופא היה אומר לך שנשארו לך עוד שלושה חודשים לחיות, בעיה בראש, מה הייתה עושה?

הלא: הייתי הולך אולי לרופא אחר.

המענין: וגם הוא היה אומר אותו דבר.

הלא: אהם, לא יודע, הייתי מנסה לעשות עוד כמה דברים.

המענין: אז למה אתה לא עושה את זה עכשיו. זה מה שאני לא מבין אצל אנשים, למה הם לא חיים כאילו לא נשאר להם הרבה זמן.

הלא: תשמע, מאז המשבר הכלכלי אין לנו פשוט, אין לנו משאבים לזה. אנחנו צריכים, אנחנו לא יכולים להוציא את כל מה שהיינו רוצים. טוב, אבל האוטו לשדה התעופה יוצא.

המענין: כן, הטיסה שלי רק בשש.

הלא: כן, אבל אתה יכול להעביר את הזמן גם בשדה.

המענין: נכון. אבל האוטו לשדה מלא, ולא יהיה לי מקום.

הלא: חבל.

המענין: טוב, היה נעים לדבר איתך, ואתה צריך ללכת עם אישתך לייועץ

כשהגעתי לפארק התחיל לרדת גשם. שוב. דבר שגרם להישארות בפארק להפוך לחסרת טעם.

אבל בכלל רציתי להתחיל במקום אחר.

ההבדל בין האדם לבין המרכז טמון באני. כך לפחות לפי החשיבה האנגלו אמריקאית. מוזר שהם אינם מרבים לשחק במשחקי מלים שכאלה. אצלנו היהודים ידוע הקשר בין הדם, האדם, האדמה והד'. אבל אצלם, אפשר להמשיך קצת לשחק. האדם הופך לממוצע אם מוסיפים לו את האינסוף. לא נשמע מרשים. לא, לא מרשים בכלל. ככה זה, האנשים במוזיאון לעתים קרובות מעניינים יותר מהמוצגים בו. הם גם יכולים להיות יפים יותר מהמוצגים במוזיאון. טוב, ככה זה עם המודרנה. העכשוויות אינה מקדשת את היופי. גם לא את העניין. עדיין, אפשר למצוא דברים מעניינים. שאפילו גורמים לחשוב. סרט קצר, מענין, עם כותרת נהדרת ההיסטוריה של התלונה המרכזית. הגשם ממשיך לרדת דבר שקצת מטריד, פחות כיף לטייל בגשם. דבר שיעביר אותי לדבר הבא.

העזובה כאן זועקת מכל מקום. כבר בדרך ברור שהיא שולטת פה. עומד לו בניין, חציו גמור, אבל עדיין בתהליכי בנייה. ניכר שהוא יישאר בתהליכי בנייה עוד זמן ארוך. מסביבו עומדים שלטים, שלטים רבים להשכרה. שטחים מסחריים להשכרה. שטחי מגורים להשכרה. משרד של כירופרקט פנוי להשכרה. בנק שעומד נטוש וגם כאן. המסעדה נסגרה באחד באפריל. כך כתוב. היא תישאר סגורה כנראה עוד זמן ארוך. הבריכה ריקה, והשלט שמעיד שאין מציל, מבהיר שלא יהיה מציל. בחדר עצמו, העזובה דומה. המנורות אינן עובדות. אלה שעובדות אינן מחוברות לחשמל. גם השעון אינו מחובר לחשמל. הזמן עומד מלכת. האיטיות משתלטת, ההאטה מתגברת והחלומות מתנפצים.