חרונולוגיה חסרת חשיבות

הכל בחינם כאן, הכל בחינם כאן, במדינה המדברית שמשמשת לרוב כבדיחה גסה בעברית.

אבל כשמסתובבים ברחובות פניקס אריזונה אי אפשר שלא לחשוב על כך שישראל ואריזונה מדינות תאומות הינן. העדויות לכך רבות, ואיפה נתחיל?

העובדה הראשונה היא ששתיהן ארצות מוצא לאנשי צבא שהפכו פוליטיקאים שכמעט הצליחו להגיע להישגים משמעותיים. ישראל קצת יותר מוצלחת בכך מאריזונה, אבל גם זו אינה טומנת ידה בצלחת.

העובדה השנייה היא כמובן האקטואלית יותר מבין העובדות. החיבה לזרים הקיימת בשתי המדינות מהדהדת. גם אריזונה היא מדינת ספר וגם ישראל היא מדינת ספר ובשתי המדינות עושים הכל כדי לקדם את פני המהגרים (החוקיים והבלתי חוקיים) בסבר פנים יפות ובזרועות פתוחות - ומלאות בכלי נשק ושנאה תהומית. הסיבות בשני המקומות דומות אף הן. גם כאן וגם כאן המהגרים מאיימים על המדינה, עומדים להטביע אותה בעוני, גוזלים מקומות עבודה של אנשים מקומיים, מביאים עימם מחלות ופשיעה, ובעיקר מהווים כר בריא לצמיחה של פוליטיקאים המעודדים שנאה כלפי מה שבעיני כל בן אנוש הוא לכל הפחות בעיה אנושית ולכל היותר הזדמנות לפריחה וצמיחה (כידוע הגירה היא אחד ממנועי הצמיחה הכלכליים החזקים שיש, לא מאמינים? תבדקו את ישראל בשנות החמישים.).

העובדה השלישית קשורה לשנייה. שנאת זרים אף פעם אינה מנותקת משאר אלמנטים חברתיים חיוביים דוגמת פשיעה, רצון למדינת משטרה, פערים חברתיים נרחבים, וקריסה של מערכת חינוך. היפה באריזונה הוא שכאן אפשר לראות זאת על הקירות. יותר נכון על הגדרות, המזכירים יותר מכל בתי כלא, המקיפים בתי ספר ופרויקטים מגורים. כן, הכל כאן בחינם. בבתי ספר הסמים בחינם. בפרויקטים מגורים הפשיעה חינם. כך ממש. לא מאמינות? הסתכלנה בעצמכן בשלטים המעידים על כך.

(טוב, אולי האנגלית שלי לא כל כך טובה ולא הבנתי את המסר. או שאולי שלטים המעידים על כך שמשהו לא רצוי מעידים כאלף עדים על הימצאותו של אותו הדבר.)

אה וברור ששתיהן ארצות ישימון שרובן הוא מדבר, שהחום בהן בלתי נסבל וייתכן שהוא זה שמוציא את האנשים, והפוליטיקה שלהם, מדעתם. ארצות ציה.

בימינו אין לך טיסה בה ציפורים עצבניות אינן מתעופפות. מובן שכולי תקווה שאף ציפור עצבנית לא תתעופף לתוך המנוע של המטוס. זאת באמת תהיה ציפור עצבנית. לא, אלה אינן הציפורים העצבניות המדוברות. רוב השחקנים באותן ציפורים עצבניות כלל אינם מעלים בדעתם שציפור עצבנית עלולה להיות מסוכנת מאוד. הסכנה הגדולה ביותר של הציפור העצבנית, בעיני המשחקים, כמו זאת במושב לימיני, היא לערימת קרטונים או קופסאות. כך נראה לפחות, במסך המחשב הדק והנייד שלה.

כן, אכן, האנושות התקדמה. כרגיל. עכשיו אנחנו יכולים להעביר את זמנינו בבטלה טיפשית כמו לירות ציפורים עצבניות על אינספור קרטונים היוצרים צורות יפות כמו למשל ארמון. בשביל זה היה צריך את איינשטיין. בשביל זה היה צריך את אפל, את המסך הדק, את האייפד, ואת כל שאר האיייים למיניהם.

הקרטונים מימיני ממשיכים להתמוטט. ואני חושב, רגע, זה מה שרציתי לכתוב? פעם הייתי כותב דברי טעם במטוסים, אני ושלמה, שמחפש את אלוהיו לאחרונה. עוד אחד מסימני הסוף של ישראל. שלמה מחליף את הדיילת, את הריקוד, את הברושים באלוהים. ובדואט עם אברהם טל. כרגע אני בדואט עם האלוהים של שלמה שימשיך להעיף את הציפורים העצבניות ויפסיק להרקיד את המטוס שלנו, שעסוק בלהיכנס בכל גוש אוויר בדרכו, מקפץ משל היה ציפור עצבנית בדרכה לקרטונים המטים לנפול. טוב, אבל אין זה מטוס לארצות הברית. זהו  מטוס בארצות הברית. אולי לכן ההשראה מתרכזת בעיקר בציפורים עצבניות.

המטוס מנמיך. מתקרב לנחיתה. או אולי מחפש להתכופף מתחת לאותם גושי אוויר בהם הוא עסוק בלהיתקע כל הזמן. הבטן מתהפכת. מזל שהם הפסיקו לתת אוכל במטוסים. אחרת המצב כאן היה רע הרבה יותר. אפילו הדיילים מסתובבים כנכאים במסלול הצר שיש להם ללכת. מוזר, אבל באמריקה הדיילים הרבה יותר זקנים מבארץ. אין להם תאריך תפוגה, ממש כמו לביבי, (שרה הדיילת לשעבר הייתה הקישור ההגיוני בין שני הנושאים האלה). ביבי מלך ישראל. דווקא קליט. האמת, ביב כמו דוד הוא המלים שאפשר לקרוא משני הצדדים והמשמעות נשארת. חבל שיש את הי' השנייה. בגימטריה ביבי זה שתיים פחות מאהבה, כלומר הוא בדיוק מה שאנחנו אוהבים. לא האהבה האמיתית שלנו אלא משהו קרוב. כמעט. אולי לא אהבה. לא, לא אהבה בעצם, יהוה. או, הגיוני באותה מידה. ביבי הוא כמעט אלוהים. רק כמעט. בעצם, יותר טוב מאלוהים. יותר טוב מאהבה. ביבי הוא המלך. אישית, אני מעדיף את זוהר ארגוב.

כנראה שמכוניות בארץ הקודש גדלו, או אולי הכבישים קטנו, אחרת קשה להבין מדוע רוב המכוניות מתעקשות לנסוע במרכז המסלול, כלומר צמוד מאוד לקו המפריד בין שני המסלולים. קצת מפחיד. לעתים קרובות. אולי הנהגים, כמו המדינה עצמה, לא מסוגלים לשמור על גבולות יציבים ומוכרחים מדי פעם לחדור לאזורים שלידם. אולי זה החינוך.

הטקס השנתי של בית הספר התחיל במצעד דגלנים. ממש כמו ביום העצמאות צעדו ילדי כיתה ח' או אולי ז' עם דגלי המדינה, עשו צורות, ושמעו את צעקת המורה להתעמלות "קדימה צעד", א-לא הרס"ר הצבאי, ושינו צורה.

הדגלים האלה הזכירו לי את הסיפור אצל רפי רשף יום קודם. הסיפור הרגיל על אלימות (כפי שיש בכל מדינה שלא מקצה מספיק משאבים לחינוך, רווחה, שיטור, או כל שירות ציבורי אחר שמטרתו להוביל לחברה רגועה, מחונכת ושוויונית). הפעם, אחד דקר שני, אבל הגליק בסיפור היה שאיש שלישי רדף אחרי הדוקר, הצליח לתפוס אותו ולהחזיק אותו עד לבוא המשטרה. אחרי הסיפור, ראיין רפי, שעסוק בלהקשיב בעיקר לעצמו, את אותו אדם שלישי שתפס את הדוקר. המרואיין עמד בפני המצלמה, והתראיין. רק דבר מוזר אחד היה במרואיין. הוא החזיק את דגל ישראלי על כתפו השמאלית, משל היה ויקי כנפו. אמי כמעט לא שמה לב לדגל, עד שטרחתי להסביר לה. כיוון שהמרואיין אתיופי, הוא חייב היה להחזיק דגל, אחרת היו חושבים בו שהוא, ר"ל, סודני או פליט מציף אחר את מדינתנו. אמי, בלית ברירה, הסכימה איתי.

בעצם, הטקס בבית הספר לא התחיל במצעד דגלנים. הטקס התחיל בצרחותיה של המנהלת, טוב, צרחות זה אולי מוגזם, צעקותיה על כל תלמידי בית הספר להיכנס לכיתות. לא הבנתי למה צריך לצעוק, אבל היא צעקה.

אמא אחת, אותה אני מכיר שנים, גרה לפני שנתיים שנה בארצות הברית. ילדיה למדו במערכת החינוך האמריקאית שנה. ואז הם חזרו ונמצאים כבר שנתיים בישראל. ועדיין, האמא מספרת, הילדים מתגעגעים לארצות הברית. אף מורה כאן בישראל לא מתקרבת לאלה שהיו להם בארצות הברית, כך סיפרה לי. ילדה הגדול, בן 11, וילדתה הקטנה, בת 7, עדיין מתגעגעים למורות ולמנהלות בארצות הברית. המורות שם אף פעם לא צעקו עליהן. למנהלת לא היה קול מאנפף וגם היא לא הייתה עסוקה בלצעוק. המורים והמנהלים שם היו רגועים, שלווים, ואף מורה בישראל לא תוכל להגיע לכך ולא תוכל להחליף אותן. כשהאמא מנסה להסביר לבנה שכן, אבל זה שלנו, הוא עונה ב"אז מה?"

מורה אחת מספרת לי שהיא דווקא הייתה רוצה שילמדו אותה כיצד לא לצעוק בכיתה. היא מייחלת לכך שבתעודת ההוראה אותה היא מוציאה כרגע יסבירו לה דרכים ללמד, ישקיעו בהקניית כלים ללימוד, כך שתוכל ללמד טוב יותר. צחקתי עליה. היא לומדת להוצאת תעודת הוראה יום אחד בשבוע. היא מלמדת בשאר חמשת הימים. כך, היא נכנסה לכיתה לפני שלמדה כיצד ללמד. המנהגים הפרקטיים שלה לעולם לא ישתוו עם מה שתלמד באותו יום בודד. וכמובן, אי אפשר להפוך אדם למורה טוב ביום אחד בשבוע. אבל, כיוון שהתגמול למורה, החשיבות החברתית של המורה, וכל היחס למורה הוא כזה שיום אחד בשבוע זה כמעט יותר מדי בשביל להכשיר מורה, הבהרתי לה, שהיא מצפה למשהו שלא יקרה בישראל.

ואולי ההוכחה הניצחת לחוסר השפיות כאן היא הבורסה ומניות התקשורת בה. בכל מקום אחר בעולם מחיר מנייה מגלם את שוויה העתידי. כך, מניות הסלולרי היו צריכות לצנוח כבר לפני חודשים, כשהחליט שר התקשורת לשנות את כללי שוק הסלולרי. זה אמנם קרה, אבל עדיין, רק ביום שבו אכן נפתח השוק באופן מעשי צנחו המניות. למה? כי אין כאן תכנון לטווח ארוך, לא של מניות, לא של חברות, לא של מדינה, לא של כל כלום. ואולי לכן הכבישים כאן קטנים מדי, המכוניות גדולות מדי, המורים מרוויחים מעט מדי, התלמידים זוכים ליותר מדי צעקות, ואפילו הבורסה מטורפת ומתנהגת בצורה לחלוטין לא רציונלית. בעצם, הבורסה, ככל בורסה, משקפת את החברה בה היא מתפקדת. טוב, לפחות הבורסה מתפקדת, בניגוד לחברה ולדמוקרטיה הישראלית. אבל אפילו היא מתפקדת גרוע.

בעקבות יצירת ממשלת אחדות להחזרת האחדות לאומה המאוחדת, להלן מספר חוקים שיובילו לאיחוד, התאחדות ואחדות התקווה לעם. כל חוקים אלה הם חוקי יסוד המוגנים משינוי, ויכולים להיות משונים על ידי 95 חברי כנסת. חוקים אלה באים לחזק את הדמוקרטיה הישראלית, להגן על הפרט מפני עריצות הממשל, ולהבטיח שוויון זכויות בפני החוק.

1. חוק יסוד נשיאת השוויון בנטל - חוק הנאמנות: כל אזרחי ישראל, ללא יוצא מן הכלל, ישרתו את עם ישראל בשירות צבאי, לאומי, או אזרחי. שירות זה יתחיל בשירת התקווה במוסדות בהם מאושר השירות. אדם שלא ישרת באחד ממסלולים אלה, תישלל ממנו זכות ההצבעה לכנסת, וייקבע מעמדו כתושב קבע.

להלן מסלולי השירות המאושרים לפי חוק זה: שירות צבאי בצבא ההגנה לישראל; שירות לאומי במוסדות הלאומיים הבאים: הקרן הקיימת לישראל, מכבי האש, המשטרה, מגן דויד אדום (לא כולל הסהר האדום או הצלב האדום), מוסדות לימוד תורניים (כולל ישיבות וכוללים ללימוד תורה, לא כולל מוסדות לימוד שאינם תורניים); שירות אזרחי: בעמותות מאושרות על ידי הממשלה (דוגמת עמותת אלעד, עמותת מוניטור התקשורת, אם תרצו וכדומה), ביישובים קהילתיים ובהתיישבות באזורי עדיפות לאומית (כולל גבעות ביהודה ושומרון, ובעתיד בעזה), לא כולל עמותות אנטי-ציוניות ופוסט-ציוניות הממומנות על ידי ארגונים מחו"ל ו/או הקרן החדשה לישראל.

2. חוק יסוד שינוי שיטת הבחירות: חוק זה נועד להחזיר את המשילות, האחידות והתקווה לעםישראל.

א. ראש המפלגה הלאומית הגדולה ייבחר אוטומטית לראשות הממשלה. מפלגה לאומית היא מפלגה שמשתתפת בממשלה הנוכחית.

ב. הזכות להיבחר תינתן רק למי ששר התקווה, שירת שירות צבאי, לאומי או אזרחי מלא, בהווה או בעבר (המוגדר בחוק יסוד נשיאת השוויון בנטל), ושאינו מומן, ממומן או ימומן על ידי גורמים זרים שאינם מאושרים על ידי הממשלה הלאומית.

ג. חברי כנסת המכהנים כמשנה לראש הממשלה שבעבר או בהווה שירתו או משרתים בתפקידי שר ביטחון ורמטכ"ל יובטח מקומם גם בכנסות הבאות למען שמירת האחריות והתקווה לכל עם ישראל.

ד. בעיתות חירום תוכל הממשלה לבקש מהכנסת להשעות את הבחירות לכנסת לתקופה קצובה של לא יותר משנה כל פעם. בקשה זאת תצטרך אישור והסכמה של רוב מיוחס של 65 חברי כנסת. עיתות חירום הן כאלה שמוגדרות על ידי הממשלה ככאלה.

3. חוק יסוד השפיטה:

א. בית המשפט העליון יוכר כסמכות השיפוטית העליונה בכל תחומי מדינת ישראל ובה בלבד.

ב. שפיטתם של חברי ממשלה מכהנים יידחה.

ג. לבית המשפט העליון לא תהיה סמכות לביטול חוקי יסוד אלה.

4. חוק יסוד המחאה: זכות יסוד היא של כל אדם במדינת ישראל למחות כנגד מדיניות הממשלה. מחאה זה לא תיעשה בקבוצות שגודלן מעל 50 איש, למען שמירת הסדר הציבורי, האחריות והתקווה המאוחדת לכל עם ישראל. חוק זה אינו בא להגביל הבעת תמיכה עם מדיניות הממשלה.

או כמו שסיכם זאת יפה נביא החורבן הישראלי, בן דרור, שנולד בפסח, ימיני, "הגיע הזמן לעריצות הרוב."