חרונולוגיה חסרת חשיבות

אחרי הטיסה הראשונה, של ארבע השעות, והשנייה, של 9.5 שעות, הגענו לטיסה השלישית והאחרונה לארץ הקודש, הידועה גם בשם מדינת ישראל.

ואכן, הטיסה האחרונה הייתה החוויתית מכולן.

מיד לאחר שהמראנו, כשאפשר לזוז במטוס התחיל הסרט. טוב, לרמה של סרט שוקולד, או לתת-הז'אנר של סרטי מטוס זה לא הגיע, אבל זה הגיע קרוב. אחד הנוסעים העז להשעין את כיסאו אחורה, מחזה נפוץ בטיסות. בשתי הטיסות המוקדמות, שארכו 13.5 שעות, אחת  מהן באותה חברת התעופה שהגיעה לישראל, הרבה אנשים השעינו את כסאם אחורה, ולא ניכרה בעיה. אבל בטיסה לישראל, השענת הכסא אחורה הפכה לסיבה למלחמה. הנוסעת מאחוריו, שאחזה בתיק הגב שלה מקדימה, הביעה התנגדות קשה להשענת הכסא אחורה. לא היה לה נוח. לו ויתרה על התיק, אולי היה לה נוח יותר, אבל על התיק היא לא ויתרה, ועל זכותה להתלונן על כך שהאיש לפניה השעין את כסאו אחורה, גם על כך לא ויתרה. היא התעקשה להודיע לעולם כולו שהאיש צריך להזיז את הכסא חזרה. שלא נוח לה. שאסור לאיש שלפניה להשעין את כסאו קדימה, שכן זה לא נוח לה. בכלל לא נוח לה. והאיש, בחוצפתו סירב. או אז הבהירה העלמה ש"או קיי, אולי לך יהיה נוח, אבל אני אזכיר לך כל דקה מעכשיו ועד לסיום הטיסה עד כמה נוח לך, ועד כמה חוסר הנוחות שלך בא על חשבוני. כל דקה בטיסה, שלך נוח, ולי לא נוח. אתה תסבול מזה שלך נוח ולי לא נוח." המצב הפך לכה קשה שצוות הטיסה החליט להתערב. אותה אישה, שסבלה קשות מהשענת הכסא אחורה הועברה לכסא טוב יותר, בשורת היציאה מהמטוס, עם מקום רב לרגליים.

הייתם מצפים שהסיפור יסתיים כאן. דא עקא, המושב של אותה הגיברת היה לפני אישתו של אותו האדון שהעז להשעין את כסאו אחורה. לכן, האישה השעינה את כסאה עד כמה שיותר אחורה, כדי שהאישה תסבול עד כמה שניתן מהשענת הכסא. לו רק הייתה מסתפקת בכך, אבל לא, היא הצהירה לעולמי עלמא שהיא משעינה את כסאה אחורה כדי לגרום לאישה סבל, כשם שבעלה של האישה גרם לה סבל. יתר על כן, בעלה של האישה שזזה קדימה, זז לכסאה כדי לבעוט באותו האדם שהעז להשעין את כסאו אחורה. כן, המאבק הפך למאבק נמשך, אפילו שלכאורה היה להיפתר בקלות. במהלך המאבק למדנו שחברת התעופה בה טסנו היא החברה עם מרווח הרגליים הגדול ביותר בין כל החברות (אוהח, המידע החשוב שייאגר במוחי מעתה ולנצח). 

האזור שלנו במטוס כבר החל להכין את המצלמות להפקת הסרט הבא בז'אנר סרטי המטוס, אולם לצערנו המצב לא הדרדר מעבר לכך. אני התעצבתי על לבי ותמהתי האם החיים בקונפליקט בלתי פתיר ברמה הפוליטית מובילים לכך שכל סכסוך ברמה הבינאישית גם הוא מוחרף עד כדי כך שיהפוך לבלתי פתיר. גם תמהתי, איך שבכל 13.5 השעות קודם לטיסה זאת לא קרה שום דבר, אנשים השעינו כסאותיהם לאחור והעולם המשיך לתפקד, ורק בישראל החל נוהג חברתי חדש שאסור להשעין את הכסא אחורה, עוד מגבלה שאנחנו מטילים על עצמנו סתם, וגם שאולי אני לא מוכן שישעינו את הכסא אחורה, אבל מובן שאשעין את כסאי אני אחורה. כן, אם אפשר להגביל את האחר ולדאוג לעצמך, להעצים קונפליקט עם אחרים, ולהנות מעוד משבר ביחסים הבינאישיים מסביב, כן, הספורט הלאומי של הקונפליקט. מצאנו עוד זירה לשכפל אותו בו. 

העלבון הסופי הגיע עם הירידה מהמטוס, כשאחד הצדדים הטיח בצד השני: "אל תדאגי סיגל (שם שאולי הוא בדוי), אני אעשה לך לייק בפייסבוק!"

-

במחשבה שלישית, טוב שהטיסה לישראל נראית כך. אחרי הכל, ההכנה לישראל מתחילה מוקדם יותר, וכך הפגישה המחודשת עם התרבות הישראלית אינה נעשית באחת, אלא מוקדמת כבר למטוס, כשלב מעבר מכין לקראת הנחיתה הרכה בישראל.