חרונולוגיה חסרת חשיבות

המאבק בין שני שרתי הבלוגים החדשים מעניין אותי כחליפת השום. אולם, יש נושא שעליו נזעקים כל כותבי וכותבות ישרא וגם תפוז בטח. קצה,  והזין ועוד כל מיני כאלה. קופצים: תפוז מפרים זכויות יוצרים! תפוז מפרים זכויות יוצרים! תפוז מפרים זכויות יוצרים!

הרי אנחנו כותבים כאן דברים מקוריים, חדשניים, מרעישים, יוצאי דופן, הגאוניות זועקת מכל אות ואות שאנחנו כותבים כאן, ועכשיו תפוז מפרים זכויות יוצרים! תפוז מפרים זכויות יוצרים! תפוז מפרים זכויות יוצרים!

אז בעצם מזמן כבר אמרנו את זה. הבלוגים זה הבמה של כולנו להראות כמה אנחנו גאונים, וחכמים, ויצירתיים, והשד יודע מה עוד. מקוריים, כבר אמרתי? הנה מקוריים.

עסוקים בלחבר עוד ועוד אותיות למלים, ומלים למשפטים, ומשפטים לפסקאות, ופסקאות למכלולים קוהרנטיים פחות או יותר (חוץ ממנו, לרוב הקוהרנטיות הולכת אצלי לאיבוד). ולפעמים אפילו מחברים לכך תמונות. ואז בכלל נוצר דבר גאוני וחדשני שנקרא שילוב בין טקסט כתוב לתמונה! ויי לי ויי לי. המקוריות זועקת. ואת זה רוצים לחמוס.

אז כבר כתבתי, ענין זכויות היוצרים בבלוגים הוא נלעג, בדיוק כמו שהוא נלעג במקומות אחרים. הבלוג הוא של קוראיו בדיוק כמו שהוא של כותבו. אמרתי את זה כבר. ולכן זכויות היוצרים בו שייכות לקוראים שלו בדיוק כמו לכותבים שלו, ומכאן במשתמע גם למפרסמים שלו כיון שהם קוראים של הבלוג בדיוק כמו שאר הקוראים שלו. ההזדעקות המגוחכת של כל שומרי הפרטיות למיניהם וזכויות היוצרים קצת מצחיקה. מאז סבסטיאן והחודש שלא טורח להסתיים אף פעם הצחיקה אותי הדרישה "אין להעתיק מהבלוג בלי קבלת רשות מפורשת באימייל" אופס עשיתי זאת שוב (וגם את זה העתקתי, אני סדרתי, אני מועד, צריך להשמידני!). אבל הרי הם כותבים את זה למען ובשביל הקוראים אז ברור שזה שייך לקוראים באותה מידה שזה שייך להם. אם לא היו להם קוראים לא היה טעם באמירה מעין זו, ומכאן שהיא קיימת רק בזכות הקוראים ומכאן שהיא שייכת רק לקוראים ולא לסבסטיאן ולחודש שלא רוצה להיגמר כבר שנה. אז תרדו כבר מהעץ של תפוז מפרים זכויות יוצרים! תפוז מפרים זכויות יוצרים! תפוז מפרים זכויות יוצרים! אין כאן יצירה, אין כאן הפרה, אין כאן כלום. (וגם את החזרה המשולשת על הסיסמא הזאת בטוח גנבתי ממישהו. בטח אחד מהרטוריקנים מלפני 2500 שנה).

בואו נראה אם זה יילך.

לפעמים זה מכה בי, הצורך לדעת, הצורך לדעת. מהי אמת, מהי ידיעה. האם אני יכול לדעת דברים, האם יש אמת איזשהי.

ואני נדרש לכך. אתה צריך לדעת מה אתה רוצה. אם אתה לא תדע מה אתה רוצה, אף אחד לא יכול לעזור לך. אבל אני לא יודע מה אני רוצה. אני לא יכול להתחייב לדעת מה אני רוצה. איך אני יכול לדעת אם מה שארצה עכשיו ארצה גם אחר כך. וכך אם אומר שאני רוצה משהו עכשיו, שאני יודע שאני רוצה משהו עכשיו, ואחר כך אפסיק לרצות בו, האם הידיעה שלי מעכשיו תיתפס כשקר? וברור שאיני רוצה לשקר. האם עדיף לא לדעת מאשר לדעת משהו שגוי? האם עדיף לא לרצות מאשר לרצות משהו שיתגלה כרצון שקרי?

ולכאורה זה כמו להרגיש. האם אפשר לדעת מה מרגישים? היו מי שידחו את התפיסה הזאת. או שאתה מרגיש או שלא. אי אפשר לדעת מה מרגישים. אי אפשר להבין מה מרגישים. הרגשה היא הרגשה. הבנה היא הבנה. לעומת זאת שבוע שעבר איזה מישהי בטלוויזיה אמרה שהיא לא ידעה להבין מה קורה סביבה. גם בזה אני מאמין. שאפשר לדעת להבין. אז אפשר גם לדעת להרגיש? אפשר להבין להרגיש?

ומובן שלהתחייב לידיעה, להתחייב לאמת, להתחייב להרגשה, לא להרגשה זה מוגזם. אבל להתחייב לידיעה, או להתחיייב לרצון. גם אלה קשים עליי רוב הזמן. לא ברור מדוע. הם קלים לי בחיים הנמקצועיים. כאן אני יודע מה אני רוצה. אבל בחיים האישים? לדעת מה אני רוצה? להכריז על מה שאני רוצה? איזו הגזמה פראית זה נתפס בעיניי. מימיי לא הייתי מסוגל להכריז או לדעת או להבין מה אני רוצה. ואפילו אם כן, זה תמיד היה רצון קצר מועד.

לאן זה מוביל אותי? לפרדוקס? לדילמה? לקיפאון? לשקר? לכל אלה גם יחד? או אולי להתבגרות.

יש משהו מפתה, מפתה מדי, לכתוב פוסט בעשרים לשבע בערב, אחרי תכנית של עודד בן-עמי. אבל אני איש חזק, אעמוד בפיתוי.

יש לי פשוט שאלה כלכלית. הרי הטכנולוגיות כל הזמן מתקדמות, הייצור נעשה פשוט יותר, קל יותר ליצר מוצרים, דבר שבאופן הגיוני אמור להוביל לכך שמחירי המוצרים יירדו. אך משום מה, המוצרים כל הזמן נשארים באותה רמת מחירים. במקום שהמחירים יירדו, המוצרים "משתפרים". אולם, המוצרים ה"ישנים" המשופרים פחות, שמחירם היה אמור לרדת, לא נשארים בשוק אלא נעלמים. אם הם היו נשארים בשוק, היתה בחירה בין מחיר נמוך מאוד לבין מוצר משופר, אולם לייצרנים זה כנראה לא כדאי ולכן מוצרים זולים נעלמים מהשוק. בשם הקידמה, כמובן. ואנחנו משלמים את המחיר.

היו הייתה מדינה רחוקה לפני שנים רבות. מדינה יפה ומתקדמת, מרתקת ונפלאה.

במדינה היה שלטון מושחת שנתמך על ידי כל העולם.

העם באותה מדינה התקומם וזרק שלטון מושחת זה ואיתו את העולם שתמך בו.

מאז אותו יום מדינה זו הפכה למצורעת, מדינה רעה, חלק מצירים מרושעים שכאלה.

ולמרות זאת, פעם בפעם, מדינה מצורעת זו עורכת, לפחות למראית עין, שכן מובן שהיא רעה ולכן אינה יכולה להיות דמוקרטית, בחירות. יש בחירות לפרלמנט ויש בחירות לנשיאות.

העולם כולו עוסק בכך שהבחירות לא דמוקרטיות, לא מייצגות, שברור שהמועמד שחכמי הדת רוצים הוא זה שיזכה, שהכל משחק מכור.

וכך, לפני X שנים היו באותה מדינת רשע בחירות. מן הצד האחד הנשיא המכהן רפסנג'ני נקרא לו לצורך העניין. החכמים היו בעדו, והעולם ידע שהחכמים, המרושעים, הם אלה שקובעים. רפסנג'ני זה נתפס כאיש שמרן, שהולך בדרכי המהפכה והחכמים. המתמודד מולו היה צעיר ממנו והעולם החליט שאין לו סיכוי. גם בגלל שהוא מרדן ליברל שהמהפכה והחכמים לא אוהבים אותו. כך, התחזיות השחורות של העולם שרפסנג'ני יזכה כי החכמים והשלטון של החכמים בעדו.

רפסנג'ני הפסיד. העולם היה מוכה תדהמה. מכה למהפכה וכו' וכו' וכו'.

חתמי נבחר לנשיא וכיהן בתפקיד זה עד לימים האחרונים שגם בהם היו בחירות. העולם הצביע על מספר מועמדים, בינהם רפסנג'ני שהיה המועמד המוביל. הפעם הוא הוצג כמועמד ליברלי ופתוח שימשיך את קו הרפורמות. מולו הוצג איזה מישהו שאיש לא שמע עליו, שאין לו סיכוי. והוא הוצג גם כשמרן, אנטי רפורמטור נוקשה. העולם צפה ניצחון לרפסנג'ני.

ושוב העולם טעה. שוב הוכח שאין ל"פרשנים" המערביים שום מושג על מה הולך באירן. דוקטור צעיר הוא זה שזכה בנשיאות אירן. רספנג'ני, שהפסיד פעם קודמת, הפסיד שוב. אגב, אם הפרשנים היו חושבים בהיגיון הם היו מבינים שנשיא שהספיד לפני 8 שנים, אין סיבה שינצח היום, אבל מה פתאום, שבאירן ינהגו באופן רציונלי?

וכך מהדורת החדשות מדווחת שאחד הנושאים החשובים, אם לא החשוב שבכולם, העומד על סדר יומו של הנשיא האירני הנכנס הוא נושא הגרעין מול מדינות העולם.

קישקוש בלבוש. הרי את האירני לא מעניין כקליפת השום מה מצב פרויקט הגרעין שלו. מענין אותו תעסוקה, וכלכלה, ומחיר הלחם, ומצב האבטלה וכל שאר הנושאים שבאמריקה הבינו מזמן "זה הכלכלה, טיפשים" כפי שאמר קלינטון. אבל הם ערבים, אז ברור שהכבוד הלאומי שלהם שמתבטא בגרעין הוא הדבר הכי חשוב להם, לאירנים.

כן כן, הבדיחה היא עלינו. שכן כפי שכתבנו לענייני ערבים מדווחים על הקורה באירן, הלא היא פרס, מדינה לא ערבית, כך נראה גם הדיווח והסיקור. חסר כל קשר למציאות.

ועוד שתי הערות לסיום:

ארצות הברית מותחת ביקורת אינסופית על כך שבאירן הבחירות לא מייצגות. אני זורק כאן כפפה שאיש לא ירים.

אני טוען שאחוז המצביעים באירן גבוה כמו בארצות הברית, אני טוען שהדמוקרטיה באירן פועלת לפחות באותה מידת איכות כמו בארצות הברית. בדיוק כשם שבאירן יש מועצת חכמים שדואגת להמשך השלטון כך התפיסה הקפיטליסטית וכלכלת השוק האמריקאית דואגת להמשך השלטון בראשות הנדבנים שמממנים את המועמדים לנשיאות ומבהירים שאיש שאין לו כסף לא יוכל להיות נשיא ארצות הברית היום. לא כל שכן, כל אותם מחוסרי בית בארה"ב שלא יכולים להצביע שכן צריך כתובת רשומה כדי להשתתף בבחירות בארצות הברית. כל אותם שהורשעו בפלילים בארצות הברית שאין להם זכות להצביע שכן מי שהורשע בעבירה פלילית בארצות הברית נשללת ממנו זכות ההצבעה לכל חייו, ועוד ועוד עוולות.

והערה שנייה, כבר כתבתי בזמנו שזה הכל סובב סביב נפט. ארה"ב פלשהלעירק בגלל הנפט. בדיוק מאותה סיבה אירן מפתחת יכולת גרעינית. כיון שסביר שמלחמות עתידיות יהיו סביב נפט, אירן שכמות הנפט שיש בה עצומה, יודעת שללא פצצת אטום דבר לא יעצור מארצות הברית להשתלט גם על מאגרי הנפט האירניים, ולכן הם צריכים נשק גרעיני, להרתיע את הכובש האמריקאי.