חרונולוגיה חסרת חשיבות

לא, איני מתכוון לחזור כאן על עמדותיי ביחס לרפואה אסתטית, למרות שיהיה קשר בין דבריי כאן לשם.

יש אנשים שמאמינים שחייבים לפעול, שטובה פעולה על אפס עשייה. לא משנה עד כמה קטנה העשייה, עדיין היא עדיפה על כלום.

אבל, אנשים אלה, נאיביים לעתים, טיפשים, בפעמים אחרות, אינטרסנטים בפעמים אחרות שוב, חיים לעתים באשלייה.

יש הרבה יותר מדי מצבים בחיים בהם עשייה מזערית רק מזיקה.

לא משנה עד כמה טוב הקוסמטיקאי, אם האדם מכוער, הוא יישאר מכוער.

לא משנה עד כמה טוב הטייח או הצבע, אם יסודות הבית מעורערים הוא לא יחזיק מעמד.

אין שום טעם בעבודת טיח על בנין מט לנפול. אין שום טעם באיפור כבד אם הכיעור הוא בלתי נסבל. זה זמני, וזה מזיק.

אז כן, יש שלושה סוגים של אנשים שכן מאמינים בטיוח הזה, בעשיה המינימאלית:

1. הנאיבי - הוא חושב שכל צעד יהיה בכיוון הנכון. כל עשיה תשפר. כך הוא חושב. זה יכול להוביל למצבים אבסורדיים דוגמת המצב הבא:

נניח שיש ארגון שיש בו צורות העסקה רבות. אחת מצורות ההעסקה היא של עובדי קבלן. הארגון מתהדר בנוצות של ארגון חיובי לסביבה ולכן הוא מחליט לבדוק את ההעסקה של עובדי קבלן. מוקמת ועדה לבדיקה של עובדי קבלן. הוועד כעבור חודשים רבים מגיעה למסקנה שהנושא סבוך, ולכן מטפלת בקבוצה של כ20% מעובדי הקבלן. המלצותיה הן מלים ריקות. הדו"ח שלה מועבר למנכ"ל אותה חברה, ואצלו יושב הדו"ח עוד חודשים הרבה. הנאיבי ייראה בכך הישג. אמנם, מצב ההעסקה נשאר אותו דבר, התנאים של עובדי הקבלן לא השתפרו, אבל יש עשייה והיא תוביל למקום הנכון. אגב, אותו נאיבי ירגיש יצדיק אי טיפול בחלק מעובדי הקבלן כיוון שתנאיהם מספקים למדי וחברת הקבלן נחמדה אליהם ושומרת על זכויותיהם. הוא גם יודע שהמפעל עצמו בו הוא עובד פחות נחמד אל עובדיו מאשר אותה חברה קבלנית. אבל החברה היא בסדר, יש בה דאגה לעובדים. הוא דואג לכך. יש עשייה והוא נוטל בה חלק.

2. האינטרסנט - האינטרסנט יפעל באופן חזק למען השינויים הקוסמטיים. הוא ידאג לכך שהשינויים הקוסמטיים ירשמו על שמו, ושהגורמים מעליו יעריכו אותו על כך. הם יעריכו אותו פעמיים: פעם אחת על כך שאיפשר להם להשאיר את המצב כמו שהוא, פעם שניה שהוא איפשר להם להיראות טוב.

3. הטיפש - הוא יצטרף כיוון שהוא יצטרף לכל דבר.

אגב, יש גם את האיש הרביעי, זה שהתחיל מתפיסה שאפשר לשנות ויגלה שהמטרה היא טיח על בנין מט לנפול. חווית ההתפכחות של איש זה עלולה להיות כואבת.

אז אולי הגיע הזמן שאותם חולמים, נאיביים שרוצים לשנות את העולם יפסיקו עם הקוסמטיקה. העולם מכוער במקומות רבים, רבים מדי, בייחוד בארץ במקומות שונים ומשונים. אולי כדאי שנפסיק לדון על מוסר טייסינו (עוד קישוט שאנו מתנאים בו), אולי כדאי שנבין שהעשייה השולית הזאת (דוגמת ארגוני הצדקה) מזיקים.

אולי גם אני במצב רוח אלים מדי היום.

ביום שבת ראיתי את דניאל דור, דר', טוען שהעיתונות הישראלית היא מגויסת במידה זהה לעיתונות הפלסטינית. מובן שטענה זו שלו אינה חדשה, ועדיין היא מתקבלת בתימהון. מה, אנחנו מגויסים? אנחנו דמוקרטיה!!!

ובכן, ראיתי היום שש עם (כן כן, אני יודע, שוב ושוב אני עושה את הטעות הזאת) ואחרי זה לונדון ו.

אז בואו דמיינו את הדיאלוג הבא:

מראיין: אתה חושב שהלוחמים האלה, הטייסים, מוסריים?

מרואיין: איזה לוחמים? אלה שאנסו את הבחורה אונס קבוצתי?

מראיין: לא, אלה שהורגים חפים מפשע ע"י הפצצה מהאוויר.

טוב, ראיון שכזה לא יצא אל הפועל, למרות שהוא טוב הרבה יותר מהדיאלוג שכן היה בין עודד בן-עמי לאיזה דר' מהאונ' העברית שהיה גם טייס ואלוף משנה או משהו:

מראיין: אתה חושב שהלוחמים האלה, הטייסים, מוסריים?

מרואיין: ודאי. הם הרבה יותר מוסרים מפרופסורים שיושבים להם במשרד ולא עושים.

לא הייתי מתייחס לזה, (טוב, אולי כן), לולא הראיון הראשון בתכנית לונדון וקירשנבאום גם היא הייתה עם טייס, ונושא השיחה היה אותו נושא כפי שהיה אצל עודד בן-עמי: "מה עושה הפגיעה בחפים מפשע לטייסים הנפלאים שלנו?" זה היה הנושא של שתי השיחות.

אז נכון, אצל לונדון וקירשנבאום גם ראיינו ערבי, לא עלינו, ועוד ח"כ ערבי, שאפילו גינה את הקסאמים.

אבל כשמדברים על תקשורת מגוייסת מדברים בדיוק על זה: כשחפים מפשע נהרגים לא שואלים מה זה עושה להם, ואיך אנחנו כחברה ממשיכים להצדיק בעיני עצמנו את ההרג שלהם (הם לא מתו מהפצצה ישירה שלנו אלא מנפל שלנו שנשאר שם מההפגזה הקודמת, אנחנו צדיקים), אלא אנו דנים בטייסים הנהדרים שלנו שעסוקים בלהרוג חפים מפשע (ולאנוס קטינות) ולשאול מה עושה להם הפגיעה בחפים מפשע.

די ברור מה זה עושה לחפים מפשע, הורג אותם.

לטייסים סביר שזה לא עושה הרבה יותר מאיוושה קלה בכנף.

"אני לא רוצה לשרוף גשרים". הקשר לעבר. כל כך חשוב. לא משנה עד כמה העבר הזה היה גרוע. לא רוצים לשרוף את הגשר.

לא רוצים לשרוף את הגשר בייחוד עם חושבים שאפשר יהיה עוד לעבור עליו בעתיד. מה אנחנו רוסים שנוהגים לשרוף חצי מדינה רק כדי שלא יכבשו להם אותה? לא, אנחנו לא שורפים גשרים. שומרים על קשר.

אז נעשה הכל כדי לשמור את הגשר תקין. אפילו שכשהיינו בעברו השני סבלנו התעללויות קשות. אפילו זה. ואז, אחרי ההתעללויות, גירשו אותנו, הכריחו אותנו לעבור את הגשר. אבל עכשיו, כאן, בצד השני של הגשר, הצד הראשון פתאום נראה כל כך טוב. יש שם דברים שאנחנו רוצים. אז לא, אנחנו לא רוצים לשרוף את הגשר. אנחנו רוצים לחזור לצד הראשון, כדי שנסבול שום מאותה התעללות. או אולי כדי שנוכל לעשות הליך מפצה, חזרה כדי לסגור חשבונות עם המתעללים,.

מה שבטוח, לא נסגור את הגשר, לא נשרוף אותו, נשמור אותו פתוח. מי יודע, אולי עוד נשתמש בו בעתיד. אנחנו אולי נרצה להשתמש בו בעתיד.

אלוהים יודע למה.

או אולי, בגלל שאנחנו נוסטלגים.

או אולי בגלל תסמונת האישה המוכה.

אז אפשר לדמות את החיים למשחק מחשב. יותר נכון, אתן מבינות מהו הדבר שמעסיקנו כיום בעיתות הפנאי (המועטות והכל כך חשובות שיש לי). משחק מחשב. אפשר לדמות את החיים למשחק מחשב.

לאו דווקא למה שקורה במשחק מחשב אלא לתהליך. מובן שאיני מדבר על משחקים שהמירו למחשב. לא, משחקי מחשב. אתן יודעות, קווסטים ומשימות.

אגב, גם זה נבדק ונמצא שמשחקי מחשב זה משהו לבנים. הסיבה שזה משהו לבנים היא שרוב המתכנתים הראשונים היו בנים ולכן הם ידעו לתכנת משחקים שעניינו אותם. יש היום ניסיון ליצור משחקי מחשב על ידי נשים למען נשים. תחום די מעניין. (השאלה את מי, לא בטוח שאותי, כשחושבים על זה לעומק).

משחקי מחשב.

היופי במשחקי מחשב. האמת, אין כל כך הרבה יופי.

תתרכז, היתה לך כאן פואנטה שהלכה לאיבוד.

ובכן, כן, במשחק המחשב ישי לוחות הרבה. כדי להתקדם צריך לפתור כל לוח ולוח. המשימות מובן נעשות קשות יותר ככל שהזמן חולף. כך גם בחיים, המשימות נעשות קשות ככל שהזמן חולף (תרגיל בקלישאות למתחילים). כך, אם בגיל 4 המשימה הקשה ביותר הייתה ללמוד לקשור את השרוך, הרי בגיל 40 המשימה הקשה ביותר היא איך לשרוד עוד ביקור אצל הדודות כשאתה רווק. לא כל שכן כשאת רווקה. (שורה אחרונה זו מוקדשת לדואגת). אכן משימות קשות ביותר.

אני לא מוכשר אני לעמוד בכל הלוחות שיש על הלוח.

או אז, לפעמים, מישהו אחר משחק באותו משחק איתך. ואז אתה יכול לתפוס איתו טרמפ ולדלג באמצעותו שלבים ומהלכים. עזרה שכזו. ממש כמו בחיים. (ויי אני נשמע טרחן אפילו באוזני עצמי).

ולפעמים, ממש כמו במשחק מחשב, מגיעים לשלב שבו אין יותר מה להשיג. השגתם הכל. נאמר כבר הכל. לחלופין, לפעמים כמו בחיים, מגיעים למקום ממנו אי אפשר להמשיך. אי אפשר להמשיך. אין לאן להתקדם. נתקעים. היו ימים שגרמתי למחלקות שלמות לפתוח בשיר. וזמר. אלף שיר ועוד שיר.

נתקעים. ואז, אם אתם כמוני, או אולי במצבי בחיים, ייתכן שזה הכל בעצם משל למצבי בחיים. איזה חיים? לא כל התחומים כמובן. הרי המשחק הוא רק אחד. יש עוד משחקים רבים ושונים. דווקא אז יש משיכה אל השלב הזה שבו אתה תקוע. שוב ושוב אני מוצא עצמי משחק את אותו שלב. שלב שאני יודע שאין שום יכולת להתקדם בו. כן, בשלב מסוים פוגעת בי ההכרה שהשלב הזה אי אפשר לפתור אותו. הוא נועד כדי שהוא לא ייפתר כזה הוא. האם זה מרפה את ידיי? האם זה ריפה את ידיי סיזיפוס? לא. הוא המשיך לגלגל את האבן שלו, למרות שידע שהיא תמשיך ליפול כשהיא תגיע לפסגה. כך גם אני ממשיך לנסות לפתור את השלב שאין אפשרות לפתור אותו. ממשיך להיאבק מאבק שאני יודע שהוא אבוד מראש. או אבוד בדיעבד או כזה שאי אפשר לנצח בו. ומשום מה אני נהנה מזה.

חבל שאני נהנה מזה רק במשחק המחשב.