RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2010
צה"ל שוב מעל לחוק - עוד מסקנות מהמשט
רון בן-ישי בשני פוסטים שונים מנתח את כשלי המשט. אתייחס לאחד הפוסטים, שכותרתו, שכנראה שלא הכותב נתנה, עובר ל"ברק" ונכשל לנתניהו.
אבל התוכן אומר בדיוק את ההיפך. כך כותב בן-ישי: "ברק הציע לרכז את גם המאמצים
הדיפלומטיים לעצירת המשט. זאת בנימוק שמדובר בעניין בטחוני מטבעו ומפני
שלברק עצמו, לרמטכ"ל אשכנזי, לבכירי מערכת הביטחון וקהיליית המודיעין של
ישראל יש היכרות טובה ויחסי עבודה הדוקים עם שרים בממשלת בטורקיה ועם בכירי
מערכת הביטחון שלה." הכישלון הדיפלומטי לפיכך רשום כולו על ברק. יתר על כן, שר הביטחון פעל שלא במסגרת תפקידו מתוך תפיסה שהוא יודע הכל והוא יכול הכל. חלוקת תפקידים? חלוקת אחריות? ידע? מקצועיות? לא צריך אצל ברק, הוא יודע הכל והוא יכול הכל. בעיקר להיכשל, אגב.
אבל הפיסקאות בהמשך אותה כתבה רק מחריפות את תחושת היאוש ותחושת הברק והצבא מעל הכל. כן, צהל יודע איך לעשות דיפלומטיה יותר טוב ממשרד החוץ. אבל צהל גם יודע איזה חוקים צריך לקיים ומאיזה חוקים אפשר וצריך להתעלם. בן-ישי מספר שנציגי צהל זומנו לישיבה של המועצה לביטחון לאומי שדנה במשט, אולם לא טרחו להתייצב. אמנם חוק המל"ל, לטענת בן-ישי, קובע שנציגי צהל מחויבים להתייצב בפני המל"ל אם הוזמנו, אולם ממתי צה"ל נשמע לחוקי המדינה? או בשפתו של בן-ישי: "גורמים רמי דרג במערכת הביטחון
מסבירים את אי הופעת נציגי צה"ל לדיונים במל"ל ובמשרד לעניינים אסטרטגיים,
בעומס הדיונים בפורומים ממשלתיים ובכנסת שאליהם נדרשים קצינים בכירים בצה"ל
להתכונן ולהתייצב. לדבריהם, עומס זה הוא בלתי נסבל ומפריע בצורה ממשית
לקצינים במילוי תפקידיהם ומשימותיהם במסגרת צה"ל." אכן, לצהל אין זמן להתייצב בפני הגורמים המפקחים עליו, הבודקים אותו, המאשרים את פעולותיו. צה"ל לא ממש מבין למה צריך את הגופים האזרחיים האלה שיפקחו עליו, הוא יודע יותר טוב, ממש כמו שר הביטחון, ולכן אפילו אם שר בממשלה מצפה שהצבא וקציניו יתייצבו לדיון, אפילו אם החוק קובע שעל הצבא להתייצב בפני המל"ל, הצבא יודיע שהוא עסוק ושאם כל הכבוד לגופים האזרחיים המפקחים עליו, זה לא כל כך חשוב וצהל לא יגיע. בן-ישי מסביר ששר הביטחון מינה את מזכירו הצבאי כדי להחליט לאיזה ישיבות פיקוח אזרחיות צהל ישלח נציגים ולאילו לא. אכן, מזכיר צבאי, כלומר איש צבא, מחליט בפני מי הצבא ייתן דין וחשבון ובפני מי לא. מובן ששר הביטחון לא רואה בכך בעיה. הוא הרי יודע הכל יותר טוב וכך גם הצבא וראשיו.
המשך הכתבה ממחיש מי מקבל את ההחלטות במדינת ישראל - הצבא. הצבא טוען שלא צריך היה להופיע לישיבות האלה, שכן האנשים שיושבים שם הם ממילא אנשי צבא שיודעים את אותו המידע שקיים אצל החיילים הנוכחיים. טענה זאת בעלת תוכן כפול. ראשית, היא חושפת את הסוד הגלוי, הצבא הוא המקבל את כל ההחלטות שכן קציניו בעבר הם בעלי התפקידים המרכזיים בכל שדרת מקבלי ההחלטות בישראל, כולל בגופים שאמורים לפקח על הצבא. טענה נלווית לטענה זאת היא שצהל טוען שכיוון שכל מקבלי ההחלטות בפרשת המשט הם חיילים בכירים בדימוס, הרי החיילים הנוכחיים לא יתרמו להם כלום. טענה זאת מעידה שהצבא עצמו מודה שאין בו חידושים, לא מקצועיות ולא מומחיות. לדעת הצבא, קצינים שפרשו לפני חמש שנים הם בעלי אותו ידע מקצועי ויכולת קבלת החלטות כמו קצינים כיום. חדשנות? מעוף? התמקצעות? לא בצבא, ארגון שמקדש שמרנות, קיבעון, תפיסה עצמית של "אני יודע הכל לא משנה באיזה תפקיד ומתי למדתי אותם", ע"ע אהוד ברק, דן חלוץ, בוגי יעלון, ועוד ועוד ועוד.
אבל, הדבר שהצבא יודע טוב מכולם הוא לשלוט במקורות ובעיתונאיים. לכן, אחרי שבן-ישי מבהיר איך הצבא כשל בכל צעד במשט, איך שר הביטחון נכשל בכל האלמנטים הכשורים למבצע, איך הצבא במבצע שאחת ממטרותיו הייתה לא לפגוע באזרחים, הסתיים במותם של תשעה אזרחים, הוא מזכה את שר הביטחון מאחריות על כל הכשלים במבצע כושל זה. שכן בן-ישי תלוי במידע שמקורותיו בצבא ובלשכת שר הביטחון ולכן הוא לעולם יתמוך בצבא, ויסיים את כתבותיו בביטחון ש:"הצבא, כרגיל, נרתם לעניין במרץ ביושר
ומתוך אינטרס אמיתי למנוע הישנות השגיאות." כרגיל, הצבא מתחקר את טעויותיו, כדי שיוכל לחזור עליהם עשרת מונים במבצע הבא, ולטעון שהדרג המדיני, האמצעים, העם, אמריקה, תורכיה או כל גורם אחר הם האחראים בכל התסבוכות שהצבא בכשלונותיו התכופים מכניס את ישראל לתוכם.
הצבא נכשל בפרשת המשט. אם הדרג המדיני הורה לצבא לעצור את המשט ללא שפיכות דמים, הרי הצבא נכשל בפעילות המשט. הדרג המדיני גם הוא נכשל, ההיגיון חייב לאפשר למשט לעבור. אולם, אפילו אם הדרג המדיני הנחה את הצבא בצורה לא נבונה, עדיין הצבא חייב לעמוד בהגדרות שהדרג המדיני הציב בפניו. הדרג המדיני הבהיר שהמשט צריך להיעצר ללא שפיכות דמים. צהל שפך דמים, צהל נכשל. לא יעזרו ה"מסקנות", ה"תחקירים" ושאר נסיונות הניקוי שהצבא, באמצעות שליחו בן-ישי, מנסה להטיח בנו.
| |
שלושה מקרי הסברה ישראליים
נהג המונית אמר: ישראל מאוד מעניינת. זאת הייתה התגובה שלו כששמע שאנחנו מישראל. כיוון שהוא חשב שלא נבין שזוהי המחמאה או התגובה הכי חיובית שהוא יכול להוציא על ישראל הוא חזר על כך שוב: ישראל מאוד מעניינת. באנגלית זה נשמע גרוע הרבה יותר.
לאחר שבירר את הבירור המקובל על מזג האוויר, שאל אותנו אם המצב גרוע כמו שהיה או יותר טוב. התחמקנו באלגנטיות. ניסה שוב. אמרנו שהכל אותו דבר, כמו שאמר המשורר הלאומי, ש' ארצי. הוא אמר עוד משהו על ירושלים ואז אחל לנו שלא נתפוצץ. כן, זאת הייתה הברכה. שלא נתפוצץ. הוא גם הסביר שהוא מקווה שלא נתפוצץ כי אז ידברו עלינו בחדשות וזה לא טוב, מאוד לא טוב.
הפקידה במכונת השיקוף הייתה חיובית הרבה יותר. היא דווקא נהנתה מישראל. מאוד. היא לא רצתה לעזוב. אבל היא עזבה. בכל זאת. לפקידות כמכונת שיקוף.
אולי היא נהנתה הרבה יותר כי היא ראתה בלונדון את שלטי החוצות שמפרסמים את ישראל. לא ברור לי עם משרד החוץ, משרד ההסברה או משרד התיירות אחראי על השלטים, אבל הם משיגים את שלהם. תמונה מרהיבה של מדבר הנגב, שמראה את ישראל המדברית, הצחיחה, שנראית כמו אזור מוכה אסון אקולוגי, אולי כפי שתיראה אחרי העימות עם אירן. תמונת ישראל המדברית היא זאת המוכרת את ישראל בלונדון, דבר שמסביר מדוע המטוס לישראל היה מלא בחציו, כשחצי זה שמונים אחוז ממנו ישראלים.
| |
האומץ לומר את האמת כולה
הבעיה היא שאין אופק. הרי ציפי ליבני היא אותה דמות, רק נשית יותר, כמו בנימין נתניהו ואהוד ברק. ואם לא היא, אז שאול מופז? ואם לא הוא, אז מי? עמי איילון? הא, מצחיק. אולי יאיר לפיד? היסטרי.
כן, ישנה גם שלי יחימוביץ. אבל היא אמיצה מאוד, כל עוד היא לא עוסקת בנושא המרכזי שמעסיק את ישראל בארבעים שנה האחרונות. משם היא בורחת כמו מאש. היא יודעת שהאיש האמיץ שיעז להגיד את המובן מאליו יחטוף. זה לא פופולארי לומר את המובן מאליו.
אנסה לסכם זאת בפוסט אחד. מי שקרא את הסידרה כולה, יכול לחכות לפוסטים הבאים.
הבעיה של שדרות אינה עזה. הבעיה של ישראל אינה עזה. האינטרס הישראלי הברור הוא הפסקת המצור על עזה. האינטרס הישראלי הוא שבעזה יהיה לאנשים כמה שיותר טוב. הבעיה של שדרות היא שדרות וישראל. הבעיה של ישראל היא ישראל.
הקסאמים של החמאס לא יכריעו את ישראל. אולי בדמיונם ה"מזרחי" של מנהיגי ישראל קסאמים אלה מהווים בעיה קיומית. במציאות העולמית, האזורית, האנושית, ההגיונית, קסאמים אלה לא יכולים להכריע את ישראל. גם במציאות ההיסטורית הם לא יכולים להכריע את ישראל. קריית שמונה לא הוכרעה על ידי קטיושות שעוצמתן ויעילותן גדולות עשרת מונים מהקסאמים. ישראל עצמה לא הוכרעה מהקטיושות שעפו עליה במלחמת לבנון השניה. ישראל גם לא הוכרעה בעקבות מאית מאוכלוסייתה שנהרגה במלחמת העצמאות. כמות הנפגעים הגדולה ביותר שישראל ספגה מאז ומעולם. גם 3000 הרוגים במלחמת יום כיפור לא הכריעו אותה. ודאי שקסאמים ושאר טילים שאפשר להבריח או אפילו להביא באוניות לעזה לא יכריעו את ישראל.
החמאס אינו האויב המסוכן ביותר של ישראל. מיליון וחצי האנשים בעזה אינם האויב המסוכן ביותר של ישראל. הם אינם מסוגלים ולא יהיו מסוגלים להכריע או להשמיד את ישראל. סוריה גדולה הרבה יותר מעזה. לסוריה ישנם טילים רבים הרבה יותר מאשר בעזה. בסוריה ישנם הרבה יותר אנשים מבעזה. אם סוריה אינה מסוגלת להשמיד את ישראל, קל וחומר שעזה והחמאס אינם מסוגלים לכך.
סוריה אינה פותחת במלחמה כנגד ישראל מסיבותיה שלה, ובגלל סיבות שישראל יוצרת ומקיימת. ישראל יכולה והובילה לאותן סיבות מול החמאס, ויכולה להמשיך ליצור אותן מול החמאס. לכן, החמאס אינו האויב המסוכן ביותר של ישראל, עזה אינה הסכנה הקיומית לישראל. פתיחת המצור על עזה לא תהפוך את עזה לאויב המסוכן ביותר של ישראל, ולא תהפוך את עזה לאיום קיומי על ישראל, מכל סיבות אלה. לכן אפשר להסיר את המצור מעל עזה. שום כמות של טילים וחומרי לחימה לא תהפוך את עזה למסוכנת יותר מחזבאללה, ודאי לא יותר מסוכנת מסוריה.
האנשים בעזה סובלים כרגע. הם סובלים ממצור ישראלי שמונע מהם קבלת מוצרים. הם סובלים גם משלטון רודני, שמונע מהם לשגשג. שלטון רודני, כמו כל שלטון, משתמש בכל תירוץ כדי לקדם את האינטרסים שלו. הכו ביהודים והצילו את רוסיה. החמאס אינו צריך להתמודד עם האוכלוסיה ודרישותיה לחיים טובים כי ישראל נותנת לו תירוץ לא לעשות זאת.
לו ישראל הסירה את המצור, החמאס היה נאלץ להתמודד עם האוכלוסייה שם בלי תירוצים. אם ישראל הייתה מנסה לקדם את עזה כמיטב יכולתה, אולי תושבי עזה היו מבינים שחירויות אנושיות הן דבר מובן מאליו. אולי הם היו אף דורשים אותן לעצמם. לו ישראל הייתה מתייחסת לעזתים כאל אנשים, אולי הם היו משיבים באותו מטבע ומבינים שהחזקה בשבי של אדם במרתף חשוך ללא אור יום, ללא זכות לתקשר עם הצלב האדום, היא אינה אנושית. לו ישראל הייתה מתייחסת באנושיות אל תושבי עזה, אולי הם היו מתחילים לדרוש משלטונם שם לנהוג באנושיות כלפי ישראלים.
לו ישראל הסירה את המצור מעזה, העולם היה מתייחס אחרת גם לחמאס וגם לישראל. ישראל לא הייתה נתפסת כנוגש של אזור, שמחזיקה אותו ללא אמצעים, ושולטת במתרחש בו על פי גחמותיה. העולם היה רואה ששלטון רודני הוא השורר וההורס את עזה. לו ישראל הסירה את המצור מעזה, התדמית שלה בעולם הייתה משתפרת. כיוון שעזה לא תכריע את ישראל, כשם שישראל לא חרבה לאחר הרג שאול ובניו, הסרת המצור רק תשרת את האינטרס הישראלי. היחסים עם תורכיה, מצרים, העולם הערבי, הפלסטינים, אירופה וארצות הברית ישתפרו, אם ישראל הסירה את המצור מעזה.
אם ישראל הסירה את המצור מעזה, אולי היינו מתעסקים פחות בעזה ובמצור שם ויותר בישראל ובשדרות. הבעיה של שדרות מעולם לא הייתה עזה. לא בשנות החמישים, עת הפדאין בפעולות טרור חדרו לישראל ולנגב, ולא כעת כשקסאמים נופלים עליה, כשיש רצון מלפני אדוני עזה לעשות כן.
הקסאמים אכן היו ועדיין מטרידים מאוד. הם אפילו הרגו אנשים. לפני שתגיע הטפת המוסר הצדקנית של הימין, אבהיר שהייתי בשדרות כשירו עליה קסאמים. רק במקרה לא הייתי בה ביום בו נהרג רוני יחיא, כשחברי הטוב כן היה שם, בגללי. עדיין, הקסאמים אינם הבעיה של שדרות. כי גם כשאין קסאמים, שדרות עדיין אינה גן עדן, ואינה נקייה מבעיות קשות.
חוסר השוויון, אי הפניית משאבים, ומצוקה כלכלית וחברתית הם הבעיות של שדרות, כמו של שאר ערי השדה של ישראל.
בשדרות המצוקה אולי קשה יותר מאשר במקומות אחרים, אם כי כלל לא בטוח שזה המצב. סמוך לשדרות מכללה משגשגת, שאמנם אינה משלמת ארנונה לשדרות בגלל עוול היסטורי, אולם העיר שדרות נהנית מתלמידי המכללה. תלמידים אלה מביאים משאבים אל העיר, ולכן מצוקתה הכלכלית של שדרות סביר שקלה יותר מאלה של ערי שדה אחרות. אולם כך או כך, עדיין המצוקה קיימת.
אחת הבעיות של שדרות היא חוסר היכולת של ישראל והישראלים להבין ולהתייחס לשדרות כפי שהיא. שדרות נמצאת מרחק שעה נסיעה מתל אביב. קרובה אליה יותר מחיפה, קרובה אליה יותר מאשר אל ירושלים, עם פקקים. שדרות מרוחקת מירושלים גם כן כשעה נסיעה. בין השתיים מחבר אוטובוס אחד. ביום. בבוקר יוצא משדרות. בערב חוזר מירושלים. הריחוק המנטאלי של שדרות הוא הבעיה.
ריחוק זה הוא מנטאלי אך הוא מבוסס על הפרדה כלכלית וחברתית. אלה הן הבעיות של שדרות. הפרדה זאת ראשיתה מתחילת ימי עיירות ה"פיתוח". ההפרדה כיום משתמרת ומתחזקת בגלל תפיסה כלכלית שמחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים. תפיסה שמגדילה את ההפרדה החברתית הקיימת בישראל. גם לו היה שלום, עדיין שדרות הייתה נשארת מאחור, כשקריית שמונה וערי הצפון מדגימות זאת היסטורית.
ללא שינוי בתפיסות הכלכליות בישראל, מצבה של שדרות לא ישתנה. מובן ששדרות היא משל לשאר ישראל. אולם, כל עוד שדרות נתפסת כמאוימת על ידי עזה לא יגיע שינוי חברתי-כלכלי ושדרות תישאר במקומה.
ישראל רואה בעזה איום קיומי. ישראל רואה בסוריה איום קיומי. ישראל רואה בצל איום קיומי. ישראל רואה באובמה איום קיומי. ישראל רואה בארדואן איום קיומי. ישראל רואה בזבוב הים תיכוני המצוי איום קיומי. ישראל אינה רואה דבר שאינו איום קיומי.
ישראל מפחדת מעצמה ומהצל של עצמה. היא מפחדת מכל דבר. משט של 6 אוניות מפחיד את ישראל. משט של 6 אוניות, מנמלים של מדינות ידידותיות לישראל הוא איום קיומי על ישראל. האיום הגדול ביותר על ישראל הוא הפחד הישראלי. פחד הוא תופעה משתקת. פחד מכנס את הפוחד בעצמו. מרחיק אותו מעצמו, מרחיק אותו מהיקרים לו, מרחיק אותו מהיכולת לחוש דברים מעבר לפחד.
ישראל מחזיקה, לטענת מקורות זרים, בנשק אטומי כבר מעל לארבעים שנה. מדינה בעלת נשק אטומי, לטענת מקורות זרים, אינה נמצאת באיום קיומי. שכן, היא מהווה איום קיומי על כל מי שמאיים עליה. מכאן מתקיים מאזן אימה מובהק. המדינות סביב ישראל יודעות שהן אינן יכולות להשמידה בכוח הנשק. שכן, לו יגיעו לסף השמדה של ישראל, יושמדו הן עצמן. לכן האירנים תמיד מדברים בסביל כשהם מדברים על הרס ישראל, אחמדיניג'אד אומר שישראל תהרס, הוא לא אומר ש"נהרוס את ישראל", כי הוא יודע שאירן אינה יכולה להרוס את ישראל.
הגיע הזמן להכריז שישראל היא מעצמה גרעינית. תושג הרתעה מול אויביה של ישראל, באופן ודאי. אולם חשוב מכך, אזרחי ישראל יצטרכו להפנים את מעמדה האמיתי. אזרחי ישראל יצטרכו להבין שהיא המעצמה האזורית. אזרחי ישראל יצטרכו להפסיק לפחד, כי אי אפשר להשמיד מדינה עם נשק גרעיני. אזרחי ישראל יצטרכו לפתח שיח אחר ביחס למעמדה באזור, מעמדה בעולם. שש ספינות, גדולות ומלאות ככל שיהיו, לא יכולות להרוס או אפילו לאיים על מעצמה גרעינית. לכן, כדאי להכריז שישראל היא מעצמה גרעינית.
בונוס נוסף כמובן נעוץ בכך שאזרחי ישראל יוכלו שוב להגיד לעולם נה לכם, והשר ליברמן יוכל להמשיך להסתובב כגברתן אלים. אולם, היתרונות הפנים ישראליים של התמודדות עם איום קיומי תמידי גדולות מבונוס זה. הכרזה זאת, אגב, גם תעשה צדק היסטורי. שכן, הנשק הגרעיני בידי ישראל אכן ניתן לה בגלל סכנות קיומיות שהיו בעבר. נשק זה נועד להבהיר שאי אפשר להשמיד את ישראל. נשק זה מטרתו הראשונית היתה להילחם בפחד הקיומי שהיה בישראל. עתה, ראוי שההכרזה על נשק זה תפחית את הפחד הקיומי של ישראל והישראלים.
ישראל וישראלים הבטוחים בעצמם ובטוחים בקיומם מגיעים למשא ומתן לשלום מעמדה אחרת לגמרי מישראל וישראלים החרדים תמידית לקיומם.
ישנם סיבוכים רבים שהכרזה זאת מייצרת, רובם בינלאומיים, וכולם מתגמדים לנוכח יתרון זה. הכרזה שכזאת, שמלווה בהכרזה שישראל מוכנה לפיקוח על הנשק הגרעיני הקיים בידיה, יכולה לעזור ביחסים בינלאומיים עם מצריים, יכולה לעזור בסנקציות על הגרעין האיראני ועוד ועוד ועוד. אבל ראשית ומעל הכל, היא תרגיע את הישראלים המפחדים תמידית. ישראל לא תושמד. כי מעצמות גרעיניות אינן מושמדות. הגרוע מכל הקורה להן הוא שהן מתפרקות מעצמן, כמו ברית המועצות. ההתפרקות מגיעה בגלל לחצים כלכליים ופערים חברתיים שהופכים לבלתי נסבלים, לא מאיומים בטחוניים מבחוץ. לכן הכרזה על היותה של ישראל מעצמה גרעינית טובה להעלמת הפחד הקיומי הישראלי, שכרגע אוכל כל חלקה טובה בישראל ומוליכה לאבדון.
האיום הקיומי מצדיק כל פעולה כוחנית של ישראל. האיום הקיומי מצדיק הפניית משאבים בלתי נדלים לצבא ההגנה לישראל. צבא ההגנה לישראל אחראי לפעילות הכוחנית של ישראל. הצבא גם אחראי לדרישות למשאבים בלתי נדלים לעצמו.
הצבא, בגלל המשאבים הרבים שלו, מספח לעצמו תפקידים שאינם שלו. לדוגמא, הצבא מחנך את אלה שמערכת החינוך לא הצליחה לחנך אותם. ראוי להערצה? ראוי לגנאי. לו רק היה מוותר על משאבים לטובת אלה שזקוקים להם, לא היה צריך לעשות תפקידים שאינם שלו. לו הצבא היה מחליט שהחברה הישראלית חשובה, ולא רק הצבא הישראלי חשוב, ישראל הייתה נראית אחרת. אולם עמדה שכזאת נוגדת את חוקי פרקינסון או חוקים בירוקרטיים אחרים שטוענים שמרגע שארגון הוקם וקיים, הוא יפנה את מירב משאביו להגדיל את עצמו. כך, צבא ההגנה לישראל עסוק בלהגן על עצמו בעיקר, ועל חייליו. הוא עושה זאת על ידי השתלטות על החברה הישראלית.
השתלטות הצבא על החברה הישראלית נעשית במישורים רבים. המישור העיקרי הוא המישור הכלכלי. הצבא לוקח משאבים עצומים מהכלכלה הישראלית. הצבא מקבל כמעט חמישית מהתקציב הישראלי הרגיל. מעבר לכך, הצבא יוצא ל"מבצעים," שמחייבים תוספות תקציביות "מיוחדות" חדשות לבקרים, ולעולם התקציב אינו מספיק לו.
הצבא משתלט על השיח בישראל. השיח הישראלי הוא כוחני, הוא מקדש את הכוח, מקדש את החזק. מי שאינו משרת בצבא יש לו זכויות פחותות גם על פי חוק, וודאי שזכויות הדיבור שלו במרחב הציבורי בישראל קטנות. השיח הכוחני הצבאי הופך את הצבא כנייר הלקמוס לישראליות, מדיר אוכלוסיות ישראליות שאינן עושות צבא, ולכאורה מקרב אוכלוסיות שאינן ישראליות שכן עושות צבא.
הצבא משתלט על השלטון בישראל. הוא עושה זאת הן באופן ישיר, על ידי דאגה תמידית לכך שראשי הצבא הופכים להיות ראשי המערכת הפוליטית בישראל ועל ידי פגיעה במי שאינו גדל במערכת הבטחונית, ע"ע עמיר פרץ. הוא עושה זאת באופן עקיף בכך שסדר היום השלטוני בישראל הוא כזה המחייב הישענות על הצבא, על ה"מומחיות" שלו ועל "מומחיו".
מובן שתהליכים אלה משלימים ומובילים האחד את האחר. לולא שיח בטחוני, אי אפשר היה להצניח מנהיגים צבאיים לתפקידים פוליטיים. בלי שליטה פוליטית אי אפשר היה לדאוג לתקציבים בלתי נדלים. בלי תקציבים בלתי נדלים אי אפשר היה לקיים את הפעילות הצבאית ולשמור את השיח הצבאי, וחוזר חלילה.
כל אלה היו אמורים להוביל לצבא רציני, מאומן, יעיל, או במלה אחת מנצח. למרות כל אלה, ולמרות טענות עצמיות, הצבא לא ניצח מלחמה ולא הצליח במבצעים משמעותיים לאורך שנות דור. מבצע המשט האחרון היה רק עוד כישלון אחד במסכת כשלונות הצבא. גם עופרת יצוקה לא היה הצלחה גדולה. מלחמת לבנון השנייה הייתה כישלון קולוסאלי. מלחמת לבנון הראשונה נסתיימה בשן ועין מבחינת ישראל. בכלל, לאורך שני הדורות האחרונים התהליך הוא ברור: ככל שהצבא מתעצם, מצבה הבטחוני של ישראל מתדרדר. ככל שהמנהיגים הישראלים לוחמניים יותר, כך ישראל נחלשת. ככל שהצבא מקצועי, נחוש וחזק יותר, כך תחושת האיום הקיומי בישראל גדלה.
הפרדוקס שמצאנו, שככל שהצבא מתחזק, כך ישראל נחלשת טומן בחובו את הפתרון לבעיה הישראלית. פתרון זה נהגה כבר על ידי הרצל, כן, כן, אותו אחד של "אם תרצו":
"כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות. חיל הצבא וכהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת עניני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ." (מדינת היהודים)
כדי לחזור למה שהייתה, ודאי למה שיכולה היא להיות, ישראל והחברה הישראלית צריכים להחזיר את הצבא למימדיו האמיתיים. הרצל רצה שהצבא לא יהיה גדול מעשרה אחוז מהמדינה. בואו נחזור לחזון ההרצליאני. הקטנת התקציב הבטחוני של ישראל לעשרה אחוזים מהתקציב הכולל הוא הצעד הראשון וההכרחי לחזרתה של ישראל לשפיות ולמימוש הפוטנצאיל הקיים בישראל. קיצוץ שכזה מניח שאין סכנה קיומית על ישראל, שמעמדו של הצבא בישראל גבוה לאין ערוך מחשיבותו האמיתית, שהצבא כגוף עסוק כבר שנות דור בדאגה לעצמו ולא דאגה למדינה, דברים שהראיתי בפוסטים הקודמים בסידרה.
הקטנת תקציב הצבא תלווה בד בבד בהגדלה של תקציב החינוך והתקציבים המדינתיים האחרים - תקציב הרווחה, תקציב המשטרה, תקציב משרד הבריאות. אפשר לדון בחלוקה הפנימית של תקציבים אלה, אולם הכלל הראשוני המחויב הוא הקטנת כוחו הכלכלי של הצבא.
הקטנה זו צריכה לבוא בד בבד עם הקטנת כוחו הציבורי. חוק צינון על חיילים בדרגות בכירות הרוצים לעבור למערכת הפוליטית, בדומה לחוק צינון של עובדי מדינה בכירים אחרים במשרדים אחרים, של מספר שנים הוא מחויב המציאות. חוק זה מוצדק גם על ידי המשכורות שחיילים אלה עושים, כשאלוף בצהל יכול כיום להרוויח יותר משר, וכן על ידי הקשרים החברתיים שחיילים אלה יוצרים, המאפשרים להם לעשות לביתם לאחר שפרשו עם פנסיה בגיל 50.
הקטנה זו צריכה להתבצע במקביל לעלייה בכוחה של הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת ביחס לצבא. כך, החלטות בג"צ יהוו צו עשייה לצה"ל, ולא צו להתעלמות. קציני צבא בכירים יחויבו להתייצב לפני ועדות הכנסת למתן דיווח. קצינים אלה לא יהיו נוכחים בישיבות ממשלה, בה רק שר הביטחון יציג את קולה של מערכת הביטחון.
במקביל להקטנת כוחו של הצבא ייעלה מעמדם של משרתי ציבור אחרים. משכורתם של מורים, שוטרים ורופאים תוצמד לשכרם של קצינים בקבע בצבא. כך, לדוגמא, מורה מתחיל יתוגמל כסרן. הרי רופא מציל חיים כשם שקצין מציל חיים, וחשיבותו של מורה טוב עולה לאין ערוך על חשיבותו של קצין טוב. בשלב השני, מקצועות אלה ירוויחו יותר מהקצינים בצבא.
לא רק מימד המשכורות יושווה לזה בצבא, אלא גם התקצוב המוסדי של מוסדות חברתיים יעלה. כך, מערכת החינוך תקבל תקציבים נוספים, מערכת הרווחה ומערכות הבריאות ושיטור וגם מערכת התרבות. כל אלה יובילו לעלייה ברמת הביטחון האישי של האזרח, בעלייה באיכות החינוך, ובביטחון לטווח ארוך של מדינת ישראל, וביטחון הרפואי, שבלעדיו אין חיים, ובלעדי מערכת תרבות אין טעם בחיים.
הגדלת השירותים החברתיים, תקציבי החברה והפיתוח ישמשו גם להקטנת הפערים החברתיים, הכלכליים והמנטאליים בישראל. שדרות, שמרוחקת כשעה מירושלים ותל-אביב, תחובר אליהן. התרבות ששדרות ייצאה בעבר תחזור להתפתח, לאחר שתקבל תקציבים מתאימים. החינוך שבשדרות ישתפר בעקבות הזרמת תקציבים. התעסוקה, הרווחה, הנוי ושאר האלמנטים הלא צבאיים בשדרות, כמו בשאר הערים בישראל, יעלה, בעקבות הקצאת משאבים לנושאים, שוליים לכאורה אלה.
הקטנת השיח הכוחני יאפשר להבין שהחיים החברתיים אינם סכום אפס. אנחנו, כחברה, כקבוצות, כבודדים בה, לא נלחמים האחד בשני על כל דבר. ישנם משאבים שרק גדלים, אם נדע לשתף פעולה האחד עם האחר. שדרות ועזה אינן אויבות, אלא יכולות לשתף פעולה. הקטנת השיח הכוחני וההפסקה בשימוש בפתרונות כוחניים לכל בעיה שהיא תאפשר הפחתת האיבה והאיום ההדדי בין ישראל לבין שכנותיה. בטווח קצר, בינוני וארוך הוא יאפשר חתירה לנורמליזציה ואפילו שלום עם השכנים של ישראל, שיפסיקו לראות בה מבצר כוחני. הפסקת השיח הכוחני יאפשר שיתוף פעולה תוך חברתי, כמו גם חיזוק שיתוף הפעולה החוץ חברתי בישראל.
היעד של הקטנת תקציב הביטחון ל-10%, ברוח רצונו של הרצל, יהיה, אם תרצו, הצעד הראשון בהחזרתה של ישראל למסלול של מדינה צומחת, עם ערכים חברתיים ואנושיים.
בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה.
בעיית המנהיגות היא הבעיה הנלווית למצבה של ישראל כיום. אם הפתרון הוא הקטנת כוחו של הצבא, הרי מי יהיה האדם שיש לו האומץ לקום ולעמוד בראש פתרון שכזה. איזהו אדם שחזק דיו לעמוד אל מול המערכת הצבאית. אל מול הכוחניות המטופשת הישראלית. אל מול הציבוריות הישראלית המקדשת את הצבא.
מיהו האדם שהאנושיות עומדת בבסיסו, שיוכל לצבא, ושהצבא לא יוכל לו?
לפני שנות דור, כשגדלנו, תכנית רדיו לעגה לשרים ולאנשי שררה. "סטוץ" במסגרת "חתול בשק" ששודרה ברשת א' בשלוש אחר הצהריים, שמה ללעג נפיחות של מנהיגים ריקים ונבובים. ניכר שהמעגל צריך להסתיים בכך. דוד גרוסמן השפיע עליי, ועל ילדים רבים אחרים, בתכניות אלה. לעג, עצמי ולאחרים, אי קבלת סמכות כמובנת מאליה, הבנה שצריך לדעת לצחוק על הכל, אנושיות במובן הרחב של המילה.
בפוליטיקה אין מנהיג שיכול להוביל את ישראל למהפכה אותה היא צריכה. מנהיגים שיובילו אותה למהפכה פשיסטית, אם תרצו, יש הרבה. אולם דוד גרוסמן הוא האיש. הצבא אינו יכול לגעת בו לאחר ששכל את בנו בעוד אחד ממבצעי הצבא המטופשים. דעת הקהל בישראל גם היא לא תוכל לתייגו כבוגד, שכן שילם, מבחינתה את המחיר היקר מכל. זכות הדיבור הקיימת לו חזקה מקולם של רוב הישראלים, בעיני הישראלים. אולם מותו של בנו, בניגוד למותם של בנים של הוגים אחרים (ראו תמונות אילוסטרציה אצל תום), לא שינה את עורו. גרוסמן לא שינה את עמדותיו, לא הפך לימני, לא הפך למגן הצבא. להיפך, ביקורתו רק התחדדה. ההבנה שהכוח הוא המכשלה הישראלית ממשיכה להדהד בעמדותיו ובכתביו.
בימים ההם אין מלך בישראל, ואיש הישר בעינים יעשה. עד שקם דוד, איש קטן גדול, ושינה כל זאת, והוביל את ישראל למעמד של מדינה שהתקיימה כמה מאות שנים. לדוד האיש הגדול אנו מחכים, שכן, בייאושי, איני רואה איש אמת אחר שמסוגל להגיד ולהנהיג את הדברים שכתבתי כאן בסידרת הפוסטים האחרונה. איני רואה איש אחר שגם יקשיבו לו. איש אחר שאי אפשר יהיה להשחיר, להמאיס, לגזול את האמינות ואת הלגיטימציה (ע"ע עמיר פרץ). שיעור קומה כבר אינו קיים בפוליטיקה. שיעור קומה בשמאל כמעט ונעלם.
אולי זה יומרני מצדי, אולם, כיוון שפעמים הרבה הטילו בנו, בשמאל, טענות שאין לנו מנהיגים, אין לנו אומץ, אין לנו תפיסת עולם, אין לנו עתיד למדינת ישראל, אז הינה, הרמתי את הכפפה. הבהרתי מה צריך לעשות. מה הבעיה, כפי ששמאלני אחד רואה אותה, מה הפתרונות ומי צריך להנהיג את ישראל.
חזון? תכנית מעשית.
האם התכנית סבירה? כן. האם היא אפשרית? ודאי. האם היא תתרחש? סביר להניח שלא.
עדיף להתבצר בעמדות קיימות, מאשר להילחם על שינוי.
החברה הישראלית חייבת להשתנות. אין בה כמעט מי שמוכן להילחם על השינוי. אין בה מי שיוביל את המאבק לשינוי. לכן הסיכום פסימי. אבל בגלל שאפשר לשנות, יש מקום לאופטימיות.
| |
דוד: האומץ לומר את האמת (שביעי ואחרון)
נשארה רק בעיה אחת. הבעיה היא שאין אופק. הרי ציפי ליבני היא אותה דמות, רק
נשית יותר,
כמו בנימין נתניהו ואהוד ברק. ואם לא היא, אז שאול מופז? ואם לא הוא, אז
מי? עמי איילון? הא, מצחיק. אולי יאיר לפיד? היסטרי.
כן, ישנה גם שלי
יחימוביץ. אבל היא אמיצה
מאוד, כל עוד היא לא עוסקת בנושא המרכזי שמעסיק את ישראל בארבעים שנה
האחרונות. משם היא בורחת כמו מאש. היא יודעת שהאיש האמיץ שיעז להגיד את
המובן מאליו יחטוף.
בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה.
בעיית המנהיגות היא הבעיה הנלווית למצבה של ישראל כיום. אם הפתרון הוא הקטנת כוחו של הצבא, הרי מי יהיה האדם שיש לו האומץ לקום ולעמוד בראש פתרון שכזה. איזהו אדם שחזק דיו לעמוד אל מול המערכת הצבאית. אל מול הכוחניות המטופשת הישראלית. אל מול הציבוריות הישראלית המקדשת את הצבא.
מיהו האדם שהאנושיות עומדת בבסיסו, שיוכל לצבא, ושהצבא לא יוכל לו?
לפני שנות דור, כשגדלנו, תכנית רדיו לעגה לשרים ולאנשי שררה. "סטוץ" במסגרת "חתול בשק" ששודרה ברשת א' בשלוש אחר הצהריים, שמה ללעג נפיחות של מנהיגים ריקים ונבובים. ניכר שהמעגל צריך להסתיים בכך. דוד גרוסמן השפיע עליי, ועל ילדים רבים אחרים, בתכניות אלה. לעג, עצמי ולאחרים, אי קבלת סמכות כמובנת מאליה, הבנה שצריך לדעת לצחוק על הכל, אנושיות במובן הרחב של המילה.
בפוליטיקה אין מנהיג שיכול להוביל את ישראל למהפכה אותה היא צריכה. מנהיגים שיובילו אותה למהפכה פשיסטית, אם תרצו, יש הרבה. אולם דוד גרוסמן הוא האיש. הצבא אינו יכול לגעת בו לאחר ששכל את בנו בעוד אחד ממבצעי הצבא המטופשים. דעת הקהל בישראל גם היא לא תוכל לתייגו כבוגד, שכן שילם, מבחינתה, את המחיר היקר מכל. זכות הדיבור הקיימת לו חזקה מקולם של רוב הישראלים, בעיני הישראלים. אולם מותו של בנו, בניגוד למותם של בנים של הוגים אחרים (ראו תמונות אילוסטרציה אצל תום), לא שינה את עורו. גרוסמן לא שינה את עמדותיו, לא הפך לימני, לא הפך למגן הצבא. להיפך, ביקורתו רק התחדדה. ההבנה שהכוח הוא המכשלה הישראלית ממשיכה להדהד בעמדותיו ובכתביו.
בימים ההם אין מלך בישראל, ואיש הישר בעינים יעשה. עד שקם דוד, איש קטן גדול, ושינה כל זאת, והוביל את ישראל למעמד של מדינה שהתקיימה כמה מאות שנים. לדוד האיש הגדול אנו מחכים, שכן, בייאושי, איני רואה איש אמת אחר שמסוגל להגיד ולהנהיג את הדברים שכתבתי כאן בסידרת הפוסטים האחרונה. איני רואה איש אחר שגם יקשיבו לו. איש אחר שאי אפשר יהיה להשחיר, להמאיס, לגזול את האמינות ואת הלגיטימציה (ע"ע עמיר פרץ). שיעור קומה כבר אינו קיים בפוליטיקה. שיעור קומה בשמאל כמעט ונעלם.
אולי זה יומרני מצדי, אולם, כיוון שפעמים הרבה הטילו בנו, בשמאל, טענות שאין לנו מנהיגים, אין לנו אומץ, אין לנו תפיסת עולם, אין לנו עתיד למדינת ישראל, אז הינה, בסידרה זאת הרמתי את הכפפה. הבהרתי מה צריך לעשות. מה הבעיה, כפי ששמאלני אחד רואה אותה, מה הפתרונות ומי צריך להנהיג את ישראל.
חזון? תכנית מעשית.
האם התכנית סבירה? כן. האם היא אפשרית? ודאי. האם היא תתרחש? סביר להניח שלא.
עדיף להתבצר בעמדות קיימות, מאשר להילחם על שינוי.
החברה הישראלית חייבת להשתנות. אין בה כמעט מי שמוכן להילחם על השינוי. אין בה מי שיוביל את המאבק לשינוי. לכן הסיכום פסימי. אבל בגלל שאפשר לשנות, יש מקום לאופטימיות.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
