חרונולוגיה חסרת חשיבות

אני רוצה לנסוע לקורפו. אני חייב לנסוע לקורפו. יעד תיירותי של ישראלים בקיץ זה. כך סיפרו לי בערוץ 10 בחדשות. כחמש דקות של כתבה ציינה את כל המקומות בקורפו בהם אפשר לנפוש, מבתי מלון של הכל כלול ועד לוילות פרטיות במחיר מצחיק של 900 אירו ללילה. גם הרגיעו אותי שהמצוקה היוונית אינה ניכרת בקורפו. קטן עליי 6400 אירו לשבוע, אפשר לחשוב כמה שקלים זה. כשלושים אלף שקל? נו, אז מה אם זוהי כחצי שנת משכורת ממוצעת במשק? אז מה אם לעולם לא יגידו לי בחדשות ערוץ 10 כמה ישראלים אינם נוסעים לחופש בקיץ הנוכחי? הרי החדשות בערוץ עשר, כמו כל העיתונים, מכוונים אל אותם ישראלים שיש להם יכולת לנסוע לקורפו. ואלה שידם אינה משגת לנסוע לקורפו? שלא יקנו קוטג'!

לכאורה, בשכבות המבוססות לא מרגישים את המצוקה הכלכלית ועליית המחירים. אבל רק לכאורה. כבר כשהגעתי לבית הראשון בו אני מתארח בחופשתי זאת שמתי ליבי אל החלב. החלב היה חלב רגיל שלושה אחוזים. אני, כשגרתי בארץ, תמיד קניתי את החלב המועשר. חשוב היה לי לקבל תוספת סידן, שכן שברים מאוסטואופרוזיס אינם נעים בעיניי, וליפול באמבטיה בכלל מפחיד אותי. אבל בבית הראשון בו התארחתי לא הקפידו בעבר על חלב מועשר בסידן, אז חשבתי שגם הפעם כך קרה.

אולם, כשהגעתי לבית הוריי, ראיתי שגם כאן נעלם לו החלב המועשר. אמי הסבירה לי שכן, החלטנו לוותר על החלב המועשר. נכון, שבגילנו הסידן חשוב, והגוף אינו מייצר אותו באופן טבעי, אבל חלב מועשר עולה תשעה שקלים וחצי לליטר, והמחיר הזה מוגזם. אני זכרתי שהחלב המועשר עלה שמונה שקלים וחצי. לפני חצי שנה, אמי הסבירה, חלב מועשר שני אחוזים עלה שמונה שקלים. והיום, תשעה וחצי שקלים לליטר, אל מול שישה שקלים ומשהו של חלב רגיל בקרטון. המחירים פשוט גבוהים מדי, ולכן ויתרנו על החלב המועשר. לשם השוואה, בארצות הברית עולים 4 ליטר חלב רגיל, אחוז אחד, פחות משלושה דולר, כלומר כשלושה שקלים לליטר חלב. חצי מחיר מישראל.

-

ההמבורגר הממוצע בישראל עולה כחמישים שקלים, כ-14 דולר במסעדה נורמלית. בארצות הברית, כ11 דולר. ארוחת מקדונלדס בישראל עולה 40 שקלים, כאחד עשר דולר, בארצות הברית לא יותר משבעה דולרים.

-

אבל בחדשות ערוץ עשר מספרים על מוזיאון השעוה באילת, שגם אליו אותה קבוצה שלא תיסע לקורפו לא תגיע כי זה יקר מדי, וגם על איזה ישראלי עשר. מיקי מפציעה על המרקע, ואני חשבתי שהיא פרשה מהחדשות, אבל הנה היא במלוא הבלונד מספרת על איזה ישראלי טוב שעוזר לישראלים אחרים. נהדר.  החדשות נותנות לעם את מה שהוא רוצה. חדשות טובות. העם רוצה חדשות טובות, והוא מקבל אותן. ואם לא טוב לו? שלא יקנה קוטג'!

המכונית הלבנה החליקה בצמוד לתחנת האוטובוס.

איך מגיעים לקניון גבעת שמואל? שאלה הנהגת. סליחה? השיבה האישה המבוגרת. איך מגיעים לקניות גבעת שמואל? חזרה הנהגת בקוצר רוח. את נוסעת ישר, ואחרי זה ממשיכה עוד קצת ישר.

לאן היא צריכה? התערבה אישה שלישית במתן ההנחיות. קנין גבעת שמואל, ענתה האישה המבוגרת. אה, אני מגיעה לשם, אני אראה לכן איך להגיע. אמרה האישה השלישית, פתחה את דלת האוטו ונכנסה. 

המכונית הלבנה, שכללה עכשיו גם את הנוסעת הבלתי צפויה, התרחקה לדרכה בדרך לקניון גבעת שמואל.

[i] מסתבר שמעבד התמלילים וורד מכיר את המילה העברית לגאסי.

אבל לפעמים אתה לא יכול לדעת מה יקרה בעקבות מותו של אותו התורכי. אתה אולי תנוח, אבל מה יעלה על משפחתו של אותו תורכי? על אשתו? על ילדיו הקטנים, בני השבע והחמש? מה יעלה עליהם בעקבות מותו של אותו התורכי?

ובכן, אביו של ג'לאל מת עליו כשהוא היה בן שבע. ג'לאל הוא תורכי. אבל במקום ללמוד לקח, ולנוח, אחרי שהרגו לו תורכי, הוא הבין בדיוק את ההיפך. הוא החליט לא לנוח לדקה. מאז גיל שבע הוא לא נח. שכן, אמו, שגרה עם משפחתה, כנהוג בכפרים בתורכיה, הבינה שלא תוכל להמשיך כך לאחר מות בעלה. החיים עם משפחתה הפכו קשים מנשוא. החיים לא קלים בכפר, החיים קשים בכפר. ובייחוד בכפר התורכי, שם הדוד, בעל האחוזה, היה שולח את היתום להביא תבואה מקצה השדה. מובן שיום קודם לכן ירד גשם שוטף, ולכן ג'לאל הלך לקצה השדה, וכשחזר היה מכוסה כולו בבוץ. הוא החליט להוציא את עצמו, ואת אמו, מהבוץ, על ידי עבודה קשה.

משום מה, בתורכיה מעריכים מאוד השכלה, לכן ג'לאל החל ללמוד קשה כבר בגיל שבע. בגיל 12 הוא זכה במלגת לימודים לבית ספר יוקרתי בעיר המחוז הקרובה. מלגת הלימודים אפשרה לאמו לקחת את משפחתה מחוות הדוד, הרשע, ולעבור לעיר המחוז הקרובה. החיים לא היו קלים גם בעיר המחוז. האם התעקשה לא לקחת הלוואה מאיש, לא להיעזר באיש, אלא בכוחותיה הדלים אספה פרוטה לפרוטה, וקנתה לג'לאל את מה שהמלגה לא השיגה להם בחיים בעיר המחוז. החיים לא היו קלים וג'לאל המשיך לעבוד קשה במה שכנראה הוא היה טוב בו, ללמוד. הוא למד קשה, קשה מאוד.

כיוון שהצטיין בלימודים פנתה אליו חברת חינוך והציעה לו הצעה. הם יממנו לו את ההכנה למבחן המשווה בסיום התיכון בחינם, וכל מה שהוא צריך לעשות הוא לפרסם אותם, אם יצליח במבחן. ג'לאל לקח את ההצעה בשתי ידיים. בימות השבוע למד בבית הספר, ובסופי השבוע למד באותה החברה. בחודשי הקיץ ג'לאל לא נסע לאנטליה אלא המשיך ללמוד. המבחן המשווה בסיום התיכון מורכב מפרקים פרקים, היסטוריה, כימיה, פיזיקה, מתמטיקה, אנגלית ושאר תחומים. מגיל 12 כל קיץ ג'לאל למד תחום אחד באופן מלא מההתחלה עד הסוף. בשאר חודשי השנה למד בבית הספר, והמשיך לזכות במלגות. בגיל 12 הלך לתכנית המיוחדת ללימודי אנגלית, שחייבים ללמוד כדי להצליח באוניברסיטה. לכן, היה פטור מאנגלית בהמשך. הוא הלך לבתי ספר בהם העושר של שאר התלמידים ניכר עליהם. והוא היה עני. הוא ידע שהלימודים וההשכלה הם שיכולים להוציא אותו משם. אמו דרשה ממנו רק דבר אחד, שיעבוד קשה וילמד. כך עשה.

או אז הגיעה שעת המבחן המשווה. המבחן המשווה נלקח על ידי כל בני השמונה עשרה בתורכיה. כמיליון וחצי בחורים ובחורות ניגשים למבחן הזה. המבחן מקיף וכולל כחמישה עשר נושאים, עליהם נשאלים הנבחנים שאלות אמריקאיות. אמנם אין זאת הבגרות בישראל, אבל מבחן מקיף ומשווה שכזה נותן לך קנה מידה כלשהו. ג'לאל לקח את המבחן. הפער בינו לבין קבוצת האנשים שהגיעה ראשונה במבחן הייתה טעות אחת. כן, ג'לאל הגיע למקום השלושה עשר, מתוך מיליון וחצי, האנשים שלקחו את המבחן. הוא היה מאושר, ומאושרת ממנו הייתה אותה חברה שבגיל 12 הציעה לו את כל החומרים חינם תמורת פרסום. ג'לאל הפך לכוכב בעיר המחוז שלו, בת מיליון התושבים. שלטי חוצות נשאו את תמונותיו כמצליח, שכן הגיע למקום ה-13 במבחן הבודק השכלה וידע. סלבריטאי של ממש, רק שזכה בפרסומו בגלל חינוך, השקעה בחינוך ועבודה קשה. איגוד התעשיינים המקומי הזמין אותו, בן שמונה עשרה בלבד, לשאת בפניהם נאום, ומנהל המחוז במשרד החינוך שמע את הנאום, וביקש מג'לאל את טיוטת הנאום. כשקיבלה, הוא שלח אותה לכל תלמידי התיכון באזור פיקוחו. ג'לאל ידע, והטיף לאחרים, עבודה קשה והשקעה בחינוך הם הדרך שיכולה להוציא אותך מהכפר, מהדוד הרשע, מהבוץ אל עבר חיים טובים יותר, בהם יש יותר כסף, והרבה יותר סיפוק.

כמו כל 150 האנשים המצליחים באותה שכבת הגיל בתורכיה, ג'לאל הלך לאותה האוניברסיטה למדעי המחשב. שם הוא נפגש גם עם אותו אחד שהגיע ראשון במבחן בגיל שמונה עשרה. ג'לאל הבין שזהו, עכשיו הוא הגיע לליגה של הגדולים. לא עוד עיר מחוז נידחת, אלא הנערים בגילו שזכו במדליות זהב בתחרויות בינלאומיות של מדעי המחשב, והוא, הוא התכוון לעבוד קשה ולהסתפק בממוצע ציונים של 3.5 מתוך ארבע. הוא אכן עבד קשה, כהרגלו, ודי התפלא שבסמסטר הראשון ממוצע הציונים שלו עמד על 4 מתוך 4. נאמר לו ששנים לא קרה כדבר הזה. הוא אפילו שמר על הממוצע הזה עד שנכנסה בחורה לתמונה, והוא היה גם צריך לקחת קורסים הומניסטיים עם מרצים זרים. הבחורה, שתשבור את ליבו, שברה את ממוצע הציונים שלו. הממוצע צנח ל3.95, בשנה השלישית שלו ללימודיו. אמנם ממוצע גבוה שכזה לא נרשם כעשור באותה המחלקה, ובכל זאת, ג'לאל עמד להפסיד את היותו המצטיין במחזור לאותו אחד שזכה במדליית זהב באולימפיאדת מדעי המחשב. אותו אחד, גאון, סיים את לימודי התואר הראשון תוך שלוש שנים, במקום הארבע התקניות, אך בממוצע של 3.96, וג'לאל שבור הלב ידע שהגאון גאון, והוא, הוא רק ג'לאל.

נשאר קורס אחרון בתואר, קורס באלגוריתמים. הקורס הקשה בתואר. ממוצע הציונים בו עומד לרוב על 27. ג'לאל גם היה מאוהב, והקדיש את מלוא מרצו לאותה הבחורה, שתשבור את ליבו. היא המשיכה לשבור את ממוצע הציונים שלו. בבחינת אמצע הסמסטר קיבל ג'לאל 60. הממוצע באותה הבחינה עמד על 80, וחבריו של ג'לאל ראו בעיניים כלות כיצד בעל המדליה עומד לזכות בהצטיינות. הם ניסו לעודד את ג'לאל. וכיוון שהתורכים מבינים רק כוח, אחד מהם אף איים על ג'לאל שאם לא יתאמץ ויעבור את אותו המתחרה, לא ידבר איתו לעולם. להגיע כל כך קרוב, אתה, איש נחמד שכולם אוהבים, ולהפסיד לשמוק שקיבל מדליית זהב, לא, אם זה יקרה, אמר לו אותו החבר, לא אדבר איתך לעולם. ג'לאל הבין שעליו לשנס מותניים והגיע למבחן הסיום מוכן. הוא סיים את המבחן, והיה מוכן לקבל את התוצאה הידועה מראש שהוא הפסיד. הממוצע שלו לא יעלה וכך יריבו המר ינצחו. הוא ניגש לחדר בו הוחזרו המבחנים, ושמע שאללי, הממוצע הפעם עמד על 25. הוא הבין שזהו, חלומו נגמר, והוא יגיע שני. לא נורא, אמר לעצמו, שני זה גם שיפור מהמקום השלושה עשר פעם קודמת. המקום השני הוא הכי טוב, אמר לעצמו, בניסיון נואש לעודד עצמו. הוא נכנס למשרד, ושם המרצה אמר בקול רם, הנה מגיע האיש שקיבל 115, לראשונה מזה עשר שנים! ג'לאל סיים ראשון במחזור שלו, במסלול הלימודים הנחשק ביותר בתורכיה.

כמו כל המסיימים בהצטינות באוניברסיטה שלו במדעי המחשב, ג'לאל קיבל חוזה מובטח בחברת הטכנולוגיה המובילה בתורכיה. חברה נאה, משכורת נאה, ולג'לאל גם הייתה חברה. הוא כבר דמיין את חייו הנוחים, עם אשתו הנאה, אותה בחורה שתשבור את ליבו, משכורת נאה ובית נאה. רק הפרופסור, אותו פרופסור שאצלו קיבל 115, חשב אחרת. הוא לקח את ג'לאל לשיחה. הוא הסביר לג'לאל שכן, אתה יכול להמשיך במסלול חייך בתורכיה. חיים נוחים, בית נאה, אישה יפה, ילדים, עבודה שגרתית. שתשעמם אותך כעבור שלוש שנים. המסלול ברור וידוע, שיאו מובטח, ונמוך למדי. אם אתה רוצה לממש את עצמך, אתה צריך לצאת מעבר לים. אמריקה, היא המקום בשבילך, אמר לו הפרופסור, אם אתה רוצה להגשים חלומות, להגיע למקומות הכי רחוקים שאתה יכול להגיע. לבינוניות, אליה אתה יכול להגיע בתורכיה. לפסגות שאתה לא יכול לחלום עליהם, אמריקה. ג'לאל בלב כבד, בכל זאת הייתה לו חברה, שתשבור את לבו, הגיש מועמדות לאוניבריטסאות באמריקה. ראה זה פלא, הוא התקבל בקלות. גם חבריו התורכים מהאוניברסיטה היגרו לאמריקה. מבין עשרת המובילים איתו באוניברסיטה בתורכיה, כולם היגרו לארצות הברית, אותה אבן שואבת למוחות מבריקים.

אבל באוניברסיטה האמריקאית הכל היה יותר קשה. השפה, התרבות, הכל היה אחרת. אפילו שידע אנגלית כב מגיל שתיים עשרה. גם החברה שנשארה מאחורה, זאת שתשבור את לבו, לא עזרה לו להתרכז בלימודים. הוא הרגיש רחוק, הוא הרגיש לבד. והלימודים, הם נמשכו, אבל הממוצע לא היה כבעבר. בסוף אותה שנה ג'לאל הרגיש גלמוד מאי פעם. בתורכיה תמיד היה לו את אמו, שעבדה מאוד קשה בשביל שיוכל להגיע לאן שרוצה. גם אחותו חסרה לו. ועכשיו, הוא בארצות הברית, תלמיד דוקטורט אבל פתאום הוא עני. עד עכשיו עניו לא פגע בו, כי המשפחה קרובה, אפילו כשכולם עשירים סביבו באוניברסיטה התורכית עם מותגים ומכוניות פאר, אבל הוא לא הרגיש חסר. פתאום כאן באמריקה הוא עני ואפילו כסף לנסוע לראות את משפחתו בתורכיה אין לו. ופיתויים? באמריקה יש כמו מים. העוני באמריקה קשה. ובשביל מה? דוקטורט? הרי חירות הוא רוצה, וחירות משמעותה חירות כלכלית ויכולת לעשות מה שאתה רוצה. אפילו אם זה כרוך בעבודה קשה. אבל לעבוד קשה בשביל להיות גלמוד, רחוק ועני? ג'לאל המשיך עם לימודיו באוניברסיטה וסיים תואר שני, אבל לדוקטורט הוא לא המשיך. הוא רצה חירות. כלכלית בעיקר, תמורת עבודה קשה הוא רוצה כסף, ולא כבוד או תואר. לפחות לא עכשיו, כשהוא רחוק ובאמריקה.

ג'לאל עזב את האוניברסיטה. בתור אחד המוחות המבריקים בתורכיה, ובאוניברסיטה שלו, הוא לא התקשה למצוא עבודה. הוא מצא עבודה באחד מאותם בנקים ענקיים בארצות הברית. לאחר תקופה שעבד שם, הוא מצא שהם מכניסים נתונים באופן ידני. הוא לקח לעצמו שלושה ימים וכתב תוכנה. התוכנה שינתה את כל הזנת הנתונים של בנק ההשקעות, ועבודה שלקחה בעבר חצי יום עבודה, לקחה מעתה שניות בודדות. מנהליו שמו לב לעבודתו, אבל לא הרעיפו חיזוקים חיוביים. ג'לאל לא חשב שהוא צריך אותם. 90 אלף הדולרים שהרוויח בשנה עשו את שלהם. הוא גם החליט שהוא אולי יחזור ללמוד, אז הוא חסך חלקים ניכרים מהמשכורת שלו. הוא נפגש עם המנהלים שלו, ועם המנהלים של המנהלים שלו. הוא שיפר ותכנן, והמנהל שלו הבין שאם יש לו בעיה, ג'לאל יהיה האיש שיפתור אותה. שילוב של עבודה קשה וכשרון שכזה לא פוגשים כל יום. וג'לאל המשיך. הוא קנה לעצמו שעון במאתיים דולר והבין, עכשיו אני יכול להרשות לעצמי את זה. אבל, הוא זכר את העבודה הקשה של אמו, שאת הבסיס שחייבים לעבוד קשה. כך עשה, וחסך.

ג'לאל קנה לעצמו שם באותו הבנק, אבל לא קיבל מספיק חיזוקים חיוביים. בעצם, לאחר זמן הוא התחיל להשתעמם. הוא החל לחפש מקומות אחרים מעניינים יותר, פתאום ראה פרויקט שהוביל פרופסור כלשהו. הוא החל לדבר עם אותו פרופסור, ששאל אותו למה הוא בעצם לא עושה דוקטורט. ג'לאל שאל את עצמו את אותה השאלה. כסף תמיד אוכל לקבל, ואולי יותר עם דוקטורט. אוכל לחזור לבנקים להשקעות, שם מצוי הכסף הגדול באמת, בבונוסים, ולא בחברות התוכנה, כאן גם תהיה לי הייחודיות שלי, והדוקטורט אולי יאתגר אותי אינטלקטואלית. ג'לאל הגיש מועמדות לאוניברסיטה של הפרופסור איתו דיבר, ונדחה. הפרופסור היה בשבתון, אבל ג'לאל המשיך, והגיש לאוניברסיטה נוספת. הוא התקבל וניגש לדבר עם הבוס שלו. הבוס נאנח אנחת רווחה כששמע שג'לאל עובר לאוניברסיטה ולא למתחרה. ובכל זאת, הוא ניסה, מה לעשות כדי שתישאר? לא יודע, השיב ג'לאל. או קיי, בוא נדבר מחר בבוקר. למחרת, הבוס הציע לג'לאל 125 אלף דולר לשנה, לא כולל בונוסים, ומסלול קידום מובטח ומיידי לאחר מכן. כל זאת, ב-2008 כשבמקום העבודה של ג'לאל חבריו מפוטרים על ימין ועל שמאל. מקומך כאן, אמר לו המנהל שלו, מובטח. ג'לאל לא היה בטוח. או קיי, אני מציע שתדבר עם הבוס שלי, אמר לו המנהל שלו. בסדר, הסכים ג'לאל. הבוס של הבוס הבטיח עוד דברים מעבר לכך, אבל הוא הסכים עם ג'לאל. אם אני במקומך, הייתי חוזר לאוניברסיטה. אם יש משהו שאני מצטער עליו, כך אמר לו הבוס של הבוס, בכיר במחלקת התוכנה של אותו הבנק, היא העובדה שלא הלכתי לעשות דוקטורט. הכסף יכול לחכות לך גם לאחר הדוקטורט.

גם כאן, בדוקטורט, ג'לאל ממשיך לעבוד קשה. בפרויקט הנוכחי, אם יש בעיה, פונים אל ג'לאל. זה קצת מתסכל אותו, שכן כל עבודה שאין מי שיעשה אותה, ג'לאל עושה אותה. הוא מקבל את העבודה, אבל את הכבוד על העבודה, או את ההיזון החיובי על העבודה, אלה נדירים הרבה יותר. בנוסף, הוא סיים את בחינת המועמדות שלו תוך שנתיים מהתחלת התכנית. בדרך כלל עושים אותה בשנה השלישית או הרביעית. ג'לאל לא יישאר כאן יותר מחמש שנים, סביר שתוך שנה יסיים את הדוקטורט כולו. הוא גם עובד במקביל בחברת סטארט אפ קטנה, עם אותו הפרופסור איתו התייעץ, כשעזב את הבנק. הוא לא שכח את אמו ואת אחותו. לאחרונה הוא קנה לאחותו אוטו חדש. בכל זאת, בחסכונותיו מהבנק, שמגיעים קרוב למאה אלף דולר, הוא יכול להרשות לקנות לאחותו אוטו חדש בתורכיה. הוא מכיר תודה לאמו על העבודה הקשה שלה, ומחזיר לה בעבודה קשה ובדאגה לאחותו הקטנה, שאין מה לעשות, מוכשרת קצת פחות ממנו. את השקעותיו הוא מזיז בין הלירה התורכית לדולר, כשהאחד עולה הוא מוכר וקונה בזול את השני, ולהיפך. מקצת מהשקעותיו הוא מחזיר לחינוך, ומעלה תרומות למוסדות חינוך בתורכיה. בעתיד, בגיל 40, הוא רואה עצמו כיועץ לחינוך בתורכיה, כן, הוא רוצה לחזור לתורכיה, מסודר בחיים, ואז לעבוד קשה כדי לעזור לתורכים אחרים להגיע לאן שהוא הגיע. הוא ילמד אותם את מה שהוא הוכיח מגיל שבע ומוכיח מדי יום, כישרון, יכולת ללמוד ועבודה קשה יכולים להביא אותך הכי רחוק שאתה רוצה, מעבר למקום שתוכל לדמיין בנקודה שהתחלת. את זה הוא יודע, והוא רוצה לשתף את זה עם שאר התורכים, ואולי עם איזה ילד תורכי שסוחב תבואה בשדה בוצי, ולא יודע שאם עבודה קשה וקצת כישרון הוא יכול להגיע רחוק, למקום בו הוא יכול לקנות כל מה שהוא חושק בו. כמו ג'לאל.