חרונולוגיה חסרת חשיבות

לפעמים בתוך גבב שטויות, פלט אינסופי של דיבורים נבובים, אלפי מילים שנהגות זו אחרי זו בלי שנראה שיש להם תכלית, לפעמים בתוך כל אלה אפשר למצוא חוט.

חוט קטן, עדין, כמעט בלתי נראה, בוודאי בלתי נשמע.

חוט שאם הייתם שומעים זאת הייתם צוחקים.

הוא לא קיים, הוא לא קיים, הוא לא קיים.

חוט השני, שעובר דרך דברים, שמחבר אותם, מאחד אותם, מלכד אותם.

חוט כזה.

אני מצאתי אחד. בתוך שיחה אחת.

שנשמעת כגבב שטויות, פלט אינסופי של דיבורים נבובים, אלפי מילים שנהגות בזו אחר זו בלי שנראה שיש להם תכלית.

מצאתי את החוט.

וזה לא הפך את השיחה למעצבנת פחות.

בחילות בוקר הן הדבר הנורא ביותר שקיים. התחושה שכל רצונך הוא להוציא את מה שיש בתוכך. ללא שליטה ועם תחושה שזה לא יעבור. דבר נורא תמיד, אבל בבוקר זה נורא במיוחד. כי הבחילה בבוקר נוטעת הרגשה שאין כל יכולת להתמודד עם היום החדש. אם כבר בתחילתו הרצון היחיד שיש הוא להוציא את כל פנימיותך החוצה, הרי היום לא יוליד דבר חיובי. רק אסון ושלילה. תחושת הקבס לא תיתן לך להימלט ממנה. היא תרדוף אותך כל היום, אם לא תמיד.

ואת אישה ואת יודעת שאולי זה יעבור, אבל זה כה לא מנחם. שכן איך אפשר להאמין שהתחושה הזאת תעבור. והיא עוד קשורה למה שיש בפנים.

אבל זה יעבור. שלושה ארבעה חודשים וזה עובר. מעין תגובת נגד של הגוף על מה שמתפתח לו בפנים. צורך ראשוני של הגוף לדחות את הגדל בו בפנים. צורך ראשוני מובן. בשלב מסוים הגוף הנשי מסכין עם הדבר שגדל בו בפנים ואז בחילות הבוקר תעבורנה. ואז תבוא גם הלידה, ואיתה השמחה. הוצאת משהו לאויר העולם שמסב נחת וקורת רוח לרוב האנושות. המשכת את הקו האנושי. פסגת השאיפות של רוב האנושות. כמה טבעי, כמה נפלא.

אם אתה גבר, זה עלול לא לעבור. הבחילות תימשכנה. בלי סיבה. הרי אתה לא מגדל דבר בתוכך. אינך יכול לגדל דבר. מלבד בחילות בוקר. אולי בעצם אתה כן מגדל בתוכך משהו, ובחילת הבוקר מעידה על זה.

אצל הגבר ההיריון יכול להיות ארוך יותר, יכול להיות קצר יותר. רק סופו חד משמעי.

פעם,

גרמתי למישהי להיתקע,

באמצע,

משפט.

היא דיברה.

ראתה אותי.

החיפוש.

הזיהוי.

ההדחקה.

נצח.

בשתי עשיריות שנייה.

ואז היא המשיכה.

במשפט שלה.