חרונולוגיה חסרת חשיבות

הציונות מזמן הפסידה. הבחירות הנוכחיות לרבנות הראשית הן רק עוד סימן לכך.

בעצם, הרבנות הראשית היא מוסד שאבד עליו הכלח, שכן, התורכים הם אלה שהתחילו איתו, וממשיכים איתו כמו עם הטאבו, והבקשיש. טוב, עדיף על תקנות שעת חירום שהבריטים השאירו להילחם בלח"י.

ולמה הפסידה הציונות גם בבחירות לרבנות הראשית?

בן גוריון ניסה להחזיר את עם הספר לספר הספרים, הלא הוא התנ"ך. שכן, היהדות מאמינה בהלכה, כלומר בתלמוד, שהוא היפוכו הגמור של התנ"ך. התנ"ך ספר מעין היסטורי עם סיפורים מרתקים, בעוד התלמוד מלא בסיפורי מעשיות ובויכוחים מרתקים לעתים, משעממים תדיר, על קוצו של יוד. 

לכן, בן-גוריון רצה את התנ"ך.

ואם התנ"ך מלמד דבר אחד הדבר הוא השינאה לירושה. היורש הראשון, קין, הרג את אחיו. בניו של מייסד האנושות, נוח, התעללו בו עד כדי כך שנכדו קולל.

משפחתו של אברהם אבינו, הירושה בה מחרידה. ישמאל, בנו של אברהם, הבכור, גורש. יעקב גנב את הבכורה מעשיו. ואת מה שקרה עם יוסף ואחיו, רק הקרקס בחצרו של הרב יוסף (שם שני בנים מתמודדים על המשרה של האב) יכול להזכיר.

ואחרי זה? טוב, למשה לא היו בנים, אבל בניו של אהרון חטאו והוצאו להורג. בימי הנביאים, לרובם לא היו ילדים. חוץ מעלי הכהן, שגם בניו היו מושחתים, כמו בניו של אהרון הכהן לפניו. ולכן גם הם לא זכו לאריכות ימים. ודאיי שלא ירשו את אביהם. בניו של שמואל הנביא, אותו כנ"ל. שאול? מת יחד עם ילדיו.

הסיפורים על בית דוד הם נהדרים. ילד אחד מרד (אבשלום), אחר שכב עם אחותו (אמנון ותמר), והשלישי, אמא שלו סידרה לו את המלוכה. רחבעם היה ילד כל כך מוצלח שהצליח להרוס את כל מה שבנה שלמה אביו - פיצל ממלכה שהייתה קיימת לחצי משיטחה, בגלל חוסר יכולת לשלוט.
ומהי התמונה בבחירות לרבנות הראשית? בצד האשכנזי, הבן של הרב לאו מתמודד מול הבן של הרב שפירא מול הרב סתיו (לא בן של). בצד הספרדי המצב דומה, למרות שהיה מצחיק יותר. הרב אליהו (הבן של הרב הראשי לשעבר) מתמודד מול הרב יוסף (אחד הבנים של הרב עובדיה יוסף, הרב הראשי לשעבר, שגבר בקרב צמוד על בן אחר של הרב עובדיה יוסף, שגם הוא היה מועמד). אגב, הבן של הרב יוסף גבר על האח של דרעי למועמדות. וכך בנים של מתמודדים מול בנים של, ומי האפסיים הם מה שנשאר בבחירות לרבנות הראשית בישראל. והשחיתות התנ"כית של ירושת בנים את תפקידי אבותיהם, היא חוזרת כמו התפיסה הדתית של ההיסטוריה האנושית.

נשאלת השאלה, האם אין בכוחות הדתיים בישראל אנשים שאינם מקורבים לצלחת הזכאים לכהונה הרמה? אבל התשובה ברורה. החרדיות ניצחה. החרדיות, שם השושלת היא השולטת, השתלטה גם על הרבנות הראשית. מחיקת הידע התנ"כי שדוחה בבוז את השושלת ורואה בה מקור לשחיתות היא עוד הפסד של הציונות, ששוב לא הצליחה לשמר את התפיסה היהודית שלה, אל מול היהדות המנוונת של החרדיות, שאוכלת ברגל גסה גם את זאת ה"דתית-לאומית". 

ובעצם, שלושה שבועות לאחר מצעד הגאווה, המצעד לזכרו של טרוון מרטין חשוב הרבה יותר ממנו. אמנם שניהם מאורגנים על ידי ארגונים ומוסדות, אולם האחד הפך חגיגה שכמעט אין איש שאינו מסכים איתה, לפחות
כאן בניו יורק, והשני מסמן עדיין את ריחוקה של ארצות הברית מהמקום בו היא צריכה להיות ביחסים בין הגזעים.
-
וביקור בדרום ארצות הברית מסביר זאת יותר מכל.
נסענו לבקר בצ'רלסטון, דרום קרולינה. אותה מדינה דרומית, שהייתה חלק משלש עשרה המדינות הראשונות שהקימו את ארצות הברית. ואז הייתה המקום בו פרצה מלחמת האזרחים בין הדרום לצפון, כשהדרום כובש את פורט סמטנר במפרץ צ'רלסטון, ומחזיק בו ארבע שנים, עד להשתלטות מחדש על ידי הצפון. 
אי אפשר לספר על כל ההיסטוריה של הדרום, אבל נשתמש במטע עבדים אחד בו ביקרנו. 
מידלטון פלייס. כך הוא נקרא, המקום של מידלטון. הביקור במקום די יקר. ביקור פשוט עולה 28 דולר למבוגר, חמישה עשר לסטודנטים. ביקור בבית האחוזה עולה חמישה עשר דולר נוספים. החלטנו לשלם את החמישה עשר הנוספים.
התחלנו בסיור. האחוזה ענקית, מרובה בגינות, וחולשת על שטח עצום לאורך נהר האשלי, הנהר המרכזי של דרום קרוליינה. וכך שמענו על ההיסטוריה של המשפחה כשביקרנו בבית האחוזה.
השטח היה בתחילה של משפחת וייליאמס שהתחתנה עם משפחת מידלטון. למשפחת מילדטון היו 19 "מטעים" נוספים בבעלותה. השטחים בשליטתה היו עצומים, וכך גם כמות העבדים שעיבדו את השטחים העצומים האלה. משפחת מילדטון גם הייתה עסוקה בלהתחתן עם המשפחות העשירות שסביבה, כולל משפחת רטלדג', ושתי משפחות אלה, כלומר הגברים של שתי משפחות אלה היו שניים מהנציגים של דרום קרולינה בעת הכרזת העצמאות, ולכן הם חתמו על מגילת העצמאות. המדריכה טענה שהבית מכוער למדי, שלא כך היא ציפתה מבית של עשירים שכאלה. אנחנו לא הבנו מה היא רוצה.
המשכנו לשמוע כיצד משפחת מידלטון בנתה לעצמה את האחוזה שלה במידלטון פלייס, כיוון שמקום זה סבל פחות מהצפות של הנהר. המקום נועד להראות את עושרה של המשפחה, כשהאורחים עלו במעלה נהר האשלי והדבר הראשון שראו היה אחוזתה של משפחת מידלטון. נוסף לבית המרכזי נבנו גם שני בתי אירוח נוספים. אלה היו נחוצים בגלל שהנהר לעתים עלה על גדותיו, ואז האורחים היו נתקעים באחוזה. אז בנו להם בתי הארחה. המידלטונים המשיכו להתחתן עם העשירים באזור, המשיכו להפגין את עושרם, שהמשיך להתבסס על העבדים שלהם. ביתם הלך והתבסס, עם תמונות יפות, כלי כסף למאכל, סרוויסים שהגיעו גם מרוסיה, שכן אחד מבני המשפחה מונה, ללא שכר, לשגריר האמריקני ברוסיה.
וסופה של האחוזה. כך סיפרה המדריכה, עוד לפני שנכנסנו לבית:
"ואז הגיעה קבוצה של ג'נטלמנים, לבושים במקרה במדי הצפון, אל אחוזת מידלטון ושרפו את כל המקום ללא שריד ופליט". היא המשיכה להתלונן שהברברים מהצפון גם פרעו בספרייה הפרטית הענקית של המידלטונים, שכללו 1200 ספרים, וכל מה שאלה רצו היה רק שלווה, כפי שמעידים ספריהם הרבים, שמעידים על הערכים המצוינים של המשפחה.
המומים מהברבריות של הצפוניים, נכנסנו אל הבית. העושר המם אותנו. תמונות פורטרייט של ראשוני המשפחה. כולל הרקע שלהם, שנסעו לירח דבש באירופה, שהפכו לשגרירים, בלי שכר, ברוסיה. שכן, רק עשירים כקורח כמו בני משפחת מידלטון יכלו לעזוב את עבודתם, לעשר שנים, ולעבור לגור ברוסיה, ללא שכר. שכן, האחוזות והמטעים, שהעבדים הם אלה שעבדו בהם, המשיכו להכניס להם כסף, והם יכלו לייצג את ארצות הברית ברוסיה.
אבל כיצד נשמרו כל חפצי הערך האלה, למרות רשעותם של הצפוניים? ובכן, אשתו של אחד המידלטונים, בעת מלחמת האזרחים ידעה שיבואו צרות, אספה מקצת מהמטלטלין וברחה לה לפלורידה, יחד עם השטיחים, הסרוויסים ועוד כמה דברים חשובים. 
ולמה הם ברחו? ולמה נשרף הבית. בית ששניים מראשיו חתמו על מגילת העצמאות? רק אחרי מספר חדרים שמענו את הסיפור וראינו את המסמך שמעט אנשים רואים העתק שלו. זהו המסמך הקורע את הדרום מארצות הברית. וראש שבט המידלטונים חתם עליו. עם קו תחתון עבה מתחת לשמו. הרקע היה עבדים, אולי כלכלה, אולי שניהם, אבל משפחת מידלטון מהדרום לא רצתה שהעבדים ישוחררו. כיוון שהיה זקן מדי, אותו מידלטון לא הצטרף לצבא הדרום. במקום, הוא תרם כסף בשווי של שני מיליון דולר של ימינו לצבא הדרום. אישתו הייתה חכמה ממנו, היא ידעה שהם הולכים לברוח, ולכן כאמור אספה את המיטלטלין וברחה. בעלה לא היה בר מזל כמוה, הוא נתפס על ידי חיילי הצפון, ישב בכלא, חלה במלריה, ולא חזר לחיות כמקודם. הטרגדיה פגעה איומות באחוזת מידלטון. בגלל התרומה הכלכלית שלו לצבא הדרום שרפו חיילי הדרום את מטעיו ואחוזתו.
ולאחר המלחמה, ונסיונות השיקום, רעידת האדמה הרסה את מה שנשאר מאחוזת מידלטון. 
האחוזה נשארה שוממה שישים שנה. ואז הגיעה אחת היורשות ושיקמה את הגנים העצומים, הגנים הראשונים שהוקמו בארצות הברית של אמריקה. והגנים צמחו, והיורשת זכתה באות כבוד על הגינה היפה ביותר בארצות הברית. ולבסוף, האחוזה הפכה למוזיאון לתולדות אותה התקופה השחורה בהיסטוריה האמריקאית. אבל הסיפור הוא על המשפחה, על שמירת עושרה וחייה. אבל כאן נגמר הסיור בבית. 
הסיור הבא, אמור להיות על חיי היומיום באחוזה. הסיור הודרך על ידי סטודנט צעיר במכללת צ'רלסטון. הוא לומד היסטוריה, של זכויות האדם, והוא מתענין לכן בעבדות שהתחילה את כל זה. הוא עובד באחוזה בהתנדבות, התמחות קיץ קוראים להסכם המנצל הזה. הוא הסכים איתי שרצוי היה שהסיור על חיי היומיום של העבדים הוא זה שצריך היה לשלם עליו, ולא הסיור על הבית ועושרה של המשפחה. גם הוא סיפר לנו שהשטח היה בתחילה של משפחת וייליאמס שהתחתנה עם משפחת מידלטון. למשפחת מילדטון היו 19 "מטעים" נוספים בבעלותה. אבל הוא סיפר לנו על חיי העבדים. או שלא. הוא סיפר לנו על מוסד העבדות. האירופאים היו באים לאפריקה, קונים שבויי מלחמה משבטים אפריקאיים, מעבירים אותם בספינות (כלי התעבורה המחריד ביותר להעברת אנשים בהיסטוריה, לדעת המדרים), ואז מוכרים את העבדים. ולא רק לארצות הברית. למען האמת, רק 4% מהעבדים היו בארצות הברית. הרוב היה אצל הספרדים והפורטוגזים. כן, זה הכל היה כלכלה. ולכן, המידלטונים השקיעו הרבה כסף על העבדים שלהם. עבד בתפקיד נפח, עבודה שמצריכה השכלה והתמחות, עולה במחירים של היום 200000 דולר. היו להם מלא נפחים, כי היו להם 19 מטעים, וכל מטע צריך לפחות (לפחות, כי צריכים איזה 200 מסמרים ביום לחביות, לאורז) 2 נפחים, תחשבו כמה כסף הם השקיעו במטעי העבדים שלהם. יתר על כן, גם העבדים הפשוטים, אותם עבדים שעובדים בשדות האורז של המשפחה (שלא גידלה כותנה, כי זה לא היה רוווחי בדרום קרולינה), עלו למשפחה כאלפיים עד חמשת אלפים דולר לעבד (במונחים של היום), והיו להם כמה אלפי עבדים. לכן, אגב, הם התנהגו אליהם יפה. כדי להחזיר את ההשקעה בעבד, הם צריכים אותו בחיים שמונה שנים. אז כן, היו התעללויות, אבל מבחינה כלכלית לא השתלם להתעלל בעבדים השחורים. בכלל, העבדים השחורים זכו לרווחה מסוימת אחרי שסיימו את יום עבודתם. ואגב, העבדים הם אלה שהסבירו למידלטונים, שלא ידעו כלום על שום דבר שכן היו עשירים  מדי, כיצד לגדל את האורז שהפך את המידלטונים לעשירים כל כך. העבדים הם גם אלה שפיתחו את המטבח הדרומי, שהיום משבחים את טעמיו כגורמה, בעצם הוא מטבח של עבדים. והעבדים, המשמעות שלהם לחיי אמריקה, כל כך הרבה יותר גדולה ממה שחושבים. שכן, הם שינו את פני הקרקע. את האדמה. הם הזיזו את האדמה, שינו אותה, עיצבו אותה, את הנוף שאותו אתם רואים, שראו כל האורחים ששטו על האשלי עד לאחוזתם של המידלטונים, שדרש חפירות דומות לאלה שיצרו את תעלת פנמה. את כל זה עשו העבדים. שהמידלטונים ניצלו בשיטה של יצירת היררכיה. מעבר לכך, שמענו על הדת של השחורים, על המידלטונים ועושרם, ועל העבדים, על חייהם? לא שמענו דבר נוסף. לא ידענו מתי מתו, כמה זמן חיו, הקיר בבית אמר שכמעט לא היו בריחות ממטעי העבדים של המידלטונים. שמענו שרצית עבד גדול וטיפש לעבודה בשדות. לא ברור באיזה גיל מתו, שואלים את המדריך את זה הרבה. אבל אנחנו לא שמענו על כך. גם לא על המלריה שהרגה בהם או על התנאים האחרים שלהם. 
מה שכן, כל המבקרים שבאו לסיור על חיי היום יום במטע ועל העבדים, היו אורחים שביקרו ממדינות צפון ארצות הברית, וספרדי אחד. אורחים מהדרום לא הגיעו לסיור על חיי היומיום של העבדים. הם חזרו לסיור על הגנים של משפחת מידלטון.
הסיור בגנים של משפחת מידלטון היה העלוב מכולם. למדנו (שוב) שהשטח היה בתחילה של משפחת וייליאמס שהתחתנה עם משפחת מידלטון. למשפחת מילדטון היו 19 "מטעים" נוספים בבעלותה. אבל למדנו פרט חשוב מאוד. שהאימא של נשיא האגודה עזבה את האחוזה כשהאחוזה הוכרזה כאתר שימור בשנות ה70. כלומר בשנות ה-1970. מאז נשיא האגודה ממשיך לנהל אותה ביד רמה. ואכן בקריאה באתר של המקום, הובהר שהאחוזה הפכה להיות חלק מאגודה למטרות חינוכיות כדי שהמשפחה תוכל להמשיך להחזיק בשטח. לא היה למשפחה מספיק כסף כדי לשלם מסים על המקום העצום, האחוזה הענקית, ולכן הפכה אותו לאגודה שלא למטרת רווח, וקיבלה הקלות במיסוי על השטח. מטרת האגודה, ללא מטרת רווח, כמובן, היא לשמר את שליטתם של המידלטונים בשיטחם ההיסטורי. לכן הסיפור שהאחוזה מספרת, כמו הדרום כולו, הוא סיפור של עושר עצום של הלבנים, שנלקח מידם, אבל הם מצליחים לשמר אותו. והעבדות השחורה? האם היא זכאית לרווחים מאותה התקופה? ודאי שלא, כמו שאפריקה לא אמורה להרוויח מגזילת אנשיה על ידי אירופאים שלושת שנה לאחר המעשה, כך העבדים השחורים, והצאצאים שלהם, אינם זכאים לחלק מהעושר. ואם הם רוצים צדק? 

שיגידו תודה שאינם טרוון מרטין. או רודני קינג. ושיתנו לסיפור של הלבנים המסכנים מהדרום, כמו הלבנים
המסכנים כולם, להמשיך להישמע כסיפור היחיד שמותר לספר במדינות הדרום של ארצות הברית, כמו פלורידה, ובמדינות שינקו מהדרום כמו קליפורניה.

לעתים נדירות שומע אדם את משק כנפי ההיסטוריה מחלונו. 

אבל מחלון הקומה ה14 בלב מנהטן שמעתי צפירות, צעקות, קולות. דברים משונים. דברים שאינם אמורים לקרות, וודאי שאיני אמור לשמוע אותם, ממרומי חלוני, בקומה ה-14 בלב מנהטן. אבל הצפירות לא פסקו. וסקרנותי התעוררה.

שמתי פעמיי אל המעלית, משם אל הדלת, ומשם אל השדרה השישית, ושם ראיתי אותה. את ההפגנה. 

המון דליל של אדם, ברובו שחור, הולך לו ברחוב, חוסם את השדרה השישית של לב מנהטן בקריאות. הם קראו לצדק. הם קראו לשלום. הם אמרו שהרחובות הם שלהם.

ולמה?

ובכן, במעגל שחוזר על עצמו, פעם באיקס שנים מערכת המשפט האמריקאית מובילה לתוצאה חסרת פשר לגבי מעמדו של האדם השחור. כך קרה כשמערכת המשפט בלוס אנג'לס החליטה שהשוטרים שמכים באזרח שחור, בשם רודני קינג, חפים מפשע. חצי לוס אנג'לס (החצי הלא חשוב שלה) נשרף בעקבות אותה ההחלטה.

והפעם, הפעם ההחלטה הייתה זיכויו של אדם בשם  צימרמן, לא משלנו, כנראה, מהריגתו של נער שחור בשם טרוון מרטין. צימרמן הואשם ברצח ובהריגה וזוכה משני הסעיפים. זאת למרות שירה למוות בטרווון מרטין משום שזה הלך ברחובות שכונתו של צימרמן. אה, צריך לציין שמקרה הרג זה קרה בפלורידה. חבר המושבעים מצא את צימרמן זכאי מסעיפים אלה. כלומר, חבר המושבעים חשב שמותו של הנער בן ה-17 על ידי המבוגר בשכונה בפלורידה לא היה בעייתי כפי שהציגה זאת התביעה.

וכך, שוב מצא עצמו הקהל השחור מול מקרה בו אדם שחור נורה ונהרג על ידי אדם לבן ודבר אינו קורה לאותו היורה. ממש כמו השוטרים שזוכו ממכות הרצח שנתנו לרודני קינג, כך עכשיו הולך לו צימרמן הביתה לאחר שהרג את מרטין, כשמערכת המשפט מחליטה שהוא זכאי. והאדם השחור שוב מוצא עצמו מול מערכת משפט לבנה שמזכה לבנים שהורגים או פוגעים בשחורים.

ומה נותר להם לעשות? ללכת ולצעוק ברחובות. וזה מה שהם עושים כרגע. אפילו כאן בשדרה השישית בלב מנהטן. נשמעות צעקות המון, צפירות מכוניות, דרישות לצדק. דרישה לקבל חלק מהרחובות. חלק מהצדק, ששמור בעיקר ללבנים במדינה הגזענית הזאת, הקרויה ארצות הברית של אמריקה.