חרונולוגיה חסרת חשיבות

ליבי ליבי עם משפחת שליט וניסיונותיה הנואשים להשאיר את גלעד שליט בכותרות. נשוא הפוסט קשור אליה אמנם בקשר עקיף, אבל אני מקווה שהתנהגותו לא תוביל לרפיון ידיים אצלם.

המלחמה הארורה ההיא של קיץ שנה שעברה התאפיינה בהרבה תקלות ובעיות. רבים מן המעורבים במלחמה פרשו/התפטרו/עזבו וכו'. החל מגיא הירש, דרך אודי אדם (אלוף), דרך דן חלוץ (רב אלוף) ועד עמיר פרץ, שר הביטחון. רק שניים עדיין נאחזים בקרנות המזבח, וכנראה שיש דמיון רב ביניהם, ראש הממשלה ואחד אלוף יצחק גרשון. האלוף הזה הוא נשוא הפוסט.

לאורך כל המלחמה פיקוד העורף לא תפקד כראוי. במהלך כל המלחמה אפשר היה לראות ולשמוע את התוצאות של חוסר תפקודו של הפיקוד. מקלטים היו בלתי נסבלים, ומי אם לא העורף אחראי לשהייה בהם בזמן מלחמה. רגע, זאת לא הייתה מלחמה, כיוון שהצבא ופיקוד העורף בייחוד לא היו מוכנים להכריז על מלחמה. הכרזה על מלחמה הייתה עולה למשק יותר מדי, אז הוכרז מצב מיוחד והעורף הוזנח. מי אחראי על הזנחת העורף? בראש ובראשונה מפקד פיקוד העורף, הלא הוא יצחק גרשון.

לא רק הזנחה פושעת של העורף הייתה, אלא גם זלזול בחיי אדם עליהם מופקד הפיקוד. ההנחיות שהפיקוד נתן היו כאלה שהובילו לפציעתם ומותם של אזרחים רבים. כך, אחרי הקטיושה הראשונה שנפלה בחיפה ביום ה', הוציא פיקוד העורף הנחיה שאפשר ללכת לעבוד ולהיות בקירבת מרחב מוגן. הרעיון היה שהאזעקה על קטיושה תגיע לפני הקטיושה, לכן אפשר יהיה לנוע מהמקום בו נמצא העובד למרחב המוגן. שמונת עובדי הרכבת שהו 20 מטרים ממרחב מוגן. האזעקה הגיעה אחרי הקטיושה. האם אלוף פיקוד העורף או מי מפקודיו נשא באחריות להנחיות שלא התממשו?

הם גם לא נשאו באחריות לאזרחים הערבים שנפגעו במהלך המלחמה בערים הערביות ובכפרים הערבים, בהן לא היו אמצעי אזעקה וצופרי אזעקה.

הם גם לא נשאו באחריות לאזרח שמת בדרכו לעבודה מפגיעה ישירה של טיל קטיושה.

הם גם לא נשאו באחריות לנגר שמת בנגריתו, כיוון שההנחיה הייתה להמשיך ללכת לעבודה. ספק אם הספה אותה הכין הייתה חשובה יותר מחייו. אולם המשק היה חשוב יותר לפיקוד העורף ולאלוף העומד בראשו מאזרחי מדינת ישראל ומחייהם.

כשמחפשים את שמו של אלוף פיקוד העורף מגלים את הכתבה המאלפת מהארץ על מחדל האמוניה. הכתבה מפתיעה אבל תוכנה אינו מפתיע. כיוון שאלוף פיקוד העורף מעדיף את הכלכלה והמשק הישראלים על פני חיי האזרחים, ברור שהוא יעדיף אינטרסים של תעשיות כבדות כמו תעשיית האמוניה על פני חיי האזרחים באזור. אגב, מניע דומה קיים גם מאחורי התעלמות הצבא מהבעיות האקולוגיות הקיימות בנגב, ליד עיר הבה"דים המתוכננת. הצבא ופיקוד העורף לא יתעמתו עם התעשיות שם בכדי לשמור על חיי החיילים שהולכים לחיות בבה"דים. הכתבה בהארץ הדגישה את חלקו של האלוף גרשון עצמו בבעיה. האלוף שלפניו ואנשי המקצוע בפיקוד העורף החזיקו עמדה אחרת מזו של גרשון, אולם הוא כפה את דעתו המסוכנת. שוב ניכר דמיון לראש הממשלה שכפה את דעתו במשרד התעשיה והמסחר על אנשי המקצוע.

כאילו כל אלה אינם מספקים כדי להראות לאלוף יצחק גרשון את הדרך הביתה, או יותר נכון במקרה שלו לג'וב משומן באחד מהקונגלומרטים הענקיים להם הוא דואג בתפקידו הצבאי (כמו רבים וטובים לפניו שנחתו מתפקיד פיקודי בכיר לתפקיד מנהלי בכיר בתעשייה ובעסקים הפרטיים), האלוף המשיך. הוא היה האלוף הראשון שפנה לבג"ץ כנגד מבקר המדינה. כך, חייל יוצא נגד הגוף שתפקידו לבקר את התנהגותו ומאיים עליו בבג"ץ. גם כאן אפשר לראות דמיון לראש הממשלה שממנה ועדות ומאיים עליהם בבג"צים לאחר מכן (ובו בזמן מאיים על בג"ץ באמצעות שר משפטים). התנהגות זו של אלוף פיקוד העורף הראתה שלא רק שאין לו כוונה לטול אחריות על כל המשגים שהפיקוד שלו עשה במלחמה, אלא הוא ייעשה כל שביכולתו כדי להישאר בתפקיד בו כשל. כל שביכולתו כולל ערעור סדרי משטר תקינים. והוא עדיין נשאר בתפקידו.

את כל זה רציתי לכתוב בכל מקרה, עד שהגיע השבוע האחרון ששוב העלה לכותרות את פיקוד העורף ואת אלוף הפיקוד. הדיון הפעם הוא סביב המיגון בשדרות העיר המוכה. ועדי ההורים ועיריית שדרות טוענים שהמיגון של בתי הספר אינו מספק. אלוף פיקוד העורף טוען שהמיגון מספק בהחלט. משום מה, ההורים לא מאמינים לאלוף פיקוד זה. אולי בגלל שהם קראו על האמוניה, אולי בגלל שהם זוכרים שפיקוד העורף הגן על אזרחי ישראל בצורה כה כושלת במלחמה.

אולי בגלל שפיקוד העורף הציע את שיטת המרחבים המוגנים בשדרות, שיטה שבג"ץ קבע שהיא אינה מספקת מענה הולם. מהי אותה שיטה? בכל בית ספר ובכל מוסד חינוכי יש אזור שהוא מרחב מוגן. במהלך שריקתו של הקסאם, בד בבד עם צבע אדום, התלמידים נדרשים לעזוב את כיתתם ולנוע לעבר אותו מרחב מוגן. כיוון שמדי פעם בפעם הגעתי לאחרונה לשדרות, אני יכול לדווח שהמרחב המוגן לרוב נמצא מרחק מספר שניות עד דקה מהמקום בו נמצאים התלמידים. זמן קצר זה יכול להוביל לאנדרלמוסיה, שכן דמייננה שארבעים תלמידים יוצאים מכיתה אחת לעבר המרחב המוגן באותו זמן, דרך דלת אחת. אבל זוהי הבעיה הקטנה בשיטת מיגון זו. הבעיה הגדולה היא שאין מקום במרחב המוגן למספר האנשים האמורים להיות בו. כך קיר בטון אמור להגן על כ100 איש שאין להם מקום בצילו.

פיקוד העורף הוא שהגה את שיטת המרחבים המוגנים. השיטה מאפשרת המשך החיים בלי הוצאה ניכרת על מיגון נוסף. שיטה זו מטרתה, כרגיל בפיקוד העורף, לחסוך בעלויות ולאפשר למדינה ולצה"ל להמשיך להתחמק מלהגן על חיי האזרחים. אז ועד ההורים בשדרות לא מאמין לאלוף פיקוד העורף. מישהו מכם כן מאמין לו?

התשובה לדעתי שלילית. כולנו יודעים שאלוף פיקוד העורף צריך היה ללכת הביתה מזמן. אולם הוא נשאר בתפקידו. הוא בשלו. הוא מקבל גיבוי מהממונים עליו, בעבר ובהווה. אפשר למצוא לזה הרבה סיבות. לטעמי, הסיבה המרכזית היא שאלוף פיקוד העורף הפנים ופועל בהתאם לכללים שכל ראשי השלטון פועלים על פיהם. לאורך כל פעולותיו ניתן לראות העדפה של אינטרסים כלכליים ו"משקיים". במקרה שלו העדפה זו באה על חשבון חיי אדם והגנה על האזרחים, שהוא תפקידו של פיקוד העורף. אלוף פיקוד העורף מעדיף שאזרחים ימותו ושהעבודה במשק תימשך כרגיל. הוא מעדיף שתלמידים בשדרות ייפגעו על פני הוצאה מסיבית של מיגון בתי ספר. הוא מעדיף שהתעשייה תמשיך לעבוד ולייצר על פני ריקון מיכל אמוניה שפגיעה בו יכולה להוביל לאסון מחריד. הוא מעדיף לא להתעמת עם תעשיות מזהמות על פני דאגה לשלום חיילי צה"ל בעיר הבה"דים. הוא מעדיף להמשיך ולהתפרנס מתפקידו כאלוף פיקוד העורף למרות שכנראה מעולם לא פעל כנדרש מתפקידו – להגן על אזרחי ישראל – ותמיד פעל כדי לחסוך כסף ולא לפגוע בכלכלה.

דבר עצוב יותר מתיאור זה היא העובדה שאיש במערכת השלטונית בישראל לא חושב לרגע שיש משהו פסול בהתנהגותו של אלוף פיקוד העורף. לא ראש הממשלה, לא שרי הבטחון, לא הרמט"כלים, איש מהם לא דרש מאלוף פיקוד העורף להסיק מסקנות וללכת הביתה. בגלל שגם תפישותיהם דומות. גם הם מעדיפים ערכים כלכליים על פני חיי אדם. הוא רק דוגמא מוקצנת שלהם. אז במלחמה הבאה פיקוד העורף יפעל כפי שפעל במלחמה האחרונה, כי רוח המפקד של ג'רי תמשיך לנשב עליו. רוח האומרת כן לאחריות כלפי הממונים עליך ובעלי שררה ולא לאחריות כלפי הכפופים לך. כן לחשיבה יצירתית בתחום החיסכון ולא לחשיבה הגיונית בתחום האחריות שלך. כן לכסף, לא למוסר, לאחריות, לחיי אדם.

קודם כל, וראשית לכל, לא ראיתי את גמר כוכב נולד. לא את הראשון, לא את השני, לא את השלישי, לא את הרביעי וגם לא את החמישי. סביר שלא אראה את השישי, גם לא את השביעי, השמיני, התשיעי, העשירי, וגם לא את השישים (אז סביר להניח שכבר לא אראה כלום).

למה לא אראה זאת? סתם, כי יש לי דברים יותר חשובים לעשות, כמו לכתוב את הפוסט הזה. (אני בטוח שכוכב נולד הגמר עדיין נמשך, ויימשך לפחות עוד איזה שבוע).

לכן, כיוון שאיש לא קורא את הפוסט הזה (הרי כולם רואים כוכב נולד הגמר חמש), אפשר לכתוב מיני שטויות.

למשל, השיר החדש של להקה לא חביבה עליי "בית הבובות". כבר כתבתי עליהם, ואין לי כוח לחפש את הפוסט ההוא, אבל אני די מרוצה מהשיר החדש שלהם. השיר קולע להווית הסטודנט הממוצע כשהוא מרגיע אותו: "אל תדאג, גם אתה תקבל פר"ח". כולנו יודעות שפר"ח הוא אותו פרויקט חונכות (כנראה שאלה הם ראשי התבות, לא ברור לי מה עושה שם הר') שעוזר לסטודנטים רבים לשלם את שכר הלימוד שלהם. אז תודה בית הבובות, הרגעתם סטודנטים רבים מאוד.

כי גם אתמול נענע חיו על חשבוני. או אני על חשבונם.

טוב, זו הייתה חוכמה קטנה, באתר שנקרא "נענע10" ברור שיקפצו על פוסט שמשמיץ את חדשות ערוץ 2. מובן שלא חשבתי על היכולות הכלכליות של נענע להשתמש בבלוג שלי. אני איש זקן שכותב כאן כבר יותר משלוש שנים. אני לא מצליח לעקוב אחרי כל השינויים התכופים שעוברים על שוק התקשורת והאינטרנט הישראלי. אני לא יודע מי נגד מי, אני לא יודע עם איזה אתר תוכן עובדים בחדשות ערוץ 2, אולי תפוז? בכלל, כבר מזמן רציתי לכתוב על העתיד המשפחתי שלנו. אולי זה עוד פרומו. אני עוד חייב אחד מפעם קודמת שהופעתי בנענע.

כמה חבל שהם לוקחים רק פוסטים קצרים וחסרי חשיבות. בכלל, הפוסטים שהם בחרו עד כה היו לטעמי די גרועים. דווקא הפוסט שלפני הפוסט המפורסם, פוסט ארוך על אשמת הפקידות הבכירה, הוא לדעתי פוסט חשוב.

באופן כללי, הגיע הזמן שארענן את הבלוג, את טורי הצד. את הדברים ששווה לקרוא כאן. אבל יש כל כך הרבה דברים אחרים לעשות, שזה יחכה.

בקיצור, אל תשפטונננה אותי על סמך מה שנענע מפנים אליי, יש עוד כמה שנים של כתיבה לפני כן.

השבוע לא ראיתי חדשות ערוץ שתיים. מכל מיני סיבות, בין היתר כי אני מעדיף את חדשות ערוץ 10. לכן עכשיו, התיישבתי להשלים את החסר, וראיתי את סיכום חדשות השבוע של ערוץ 2. אנו חיים במדינה נפלאה ונהדרת.

ככה זה נראה:

האייטם הראשון עסק בפציעתם של 4 נערים באילת. היה בו עוד קטע מיוחד בו האב של נהג הסירה הפוגעת נפגש עם אבי אחד הנפגעים. "תאונות קורות" אמר אבי אחד הנפגעים, ניכר שזה יהיה המוטו של כל הסיכום. בכלל, זה מוטו נאה לחדשות ערוץ 2, תאונות קורות.

האייטם השני עסק גם הוא בתאונה. תאונה בכביש הערבה, הצרפתי שנרדם על ההגה. גם כאן היה קטע מרגש, רק שאני לא זוכר אותו.

האייטם השלישי עסק גם הוא בתאונה חשובה מעין כמוה. ילד שנפגע מירית רובה בחוף זיקים. הוא נפגע ממטווח צה"לי קרוב. ציפיתי כבר לתחקיר איך אזרח תמים נפגע מאש מטווח צה"לי. מי שילם על כך איזה מחיר? אולם, הילד נפגע בכדור בישבנו, והרופאים החליטו להשאיר את הכדור בישבן. אז מגיש הסיכום סיכם את הסיפור הזה עם חיוך. נשארתי עם כמה שאלות, אחת מהן: אם הילד היה נפגע בראשו, האם גם אז הכתבה הייתה מסתיימת בחיוך?

היה עוד אייטם חסר כל חשיבות לפני הפרסומות. ואז היו הפרסומות. אכן, שבוע קשה, שבוע חשוב, שבוע שראוי לסיכום. מדינה נהדרת יש לנו, אם זה סיכום חדשות השבוע.

אחרי הפרסומות החדשות הפכו לחלק החשוב באמת. היתה כתבה על הכנסת החדשה, הייתה כתבה שלא אמרה כלום על שוק הדיור בירושלים. אמא שלי ניחשה שתהיה התייחסות להמשך המאבק בין שר המשפטים לשופטי העליון. היא טעתה. לא היה אזכור לזה. גם לא היה אזכור לעשרות הפלסטינים שנהרגו בעזה, כולל שני ילדים, או לחלופין לטילי הקסאם שהמשיכו לנחות גם השבוע על שדרות, לחוסר המיגון של כיתות לימוד שם. לחלופין, לכל הקטע של המשתמטים וצה"ל. כלום.

לא היתה טיפת חדשות בסיכום החדשות השבועי של ערוץ שתים.

אולי לכן אני לא רואה את חדשות ערוץ שתיים. או אולי בגלל שהדבר החשוב ביותר שמעסיק את חברת החדשות הזאת הוא מי יגיש את המהדורה המרכזית. אם זה סיכום השבוע שלהם, השאלה הזאת הופכת לחסרת חשיבות. כי אם אין עורך שיודע לבחור ולהציג מה חשוב ומה לא חשוב, אין שום טעם בהגשת חדשות.