חרונולוגיה חסרת חשיבות

לקראת פתיחת שנת הפוטבול, שמגיעה ביום חמישי ומשודרת ביום שישי בESPN, החליט כתבנו הנועז לשים את נפשו בכפו, לאזור מותניים ואומץ, לעלות על הסוס וללכת לראות את התרגום הישראלי למשחק הפוטבול.

כדורגל קוראים לזה בעברית.

ביום קיץ לא חם במיוחד, הלוח האלקטרוני, הבודד, הציג את הטמפרטורה, 30 מעלות צלזיוס. קצת חם, לא נורא. רוח אנושית ונעימה היתה מסביב. איש קשיש עם רמקול ניסה לעודד את קבוצתו האהודה. משחק ראשון בעונה. הייתי בטוח שהאצטדיון יהיה מפוצץ. חגיגיות של מחזור פתיחה. האיצטדיון היה ריק. העיתון טוען שהיו שם 9000 צופים. לא ברור לי איך הוא ספר. אני ראיתי שם 2000 בערך. אבל אני לא מבין בכדורגל. הייתי היחיד בשורה שלי שהיה בכסאו. שאר הכיסאות נשארו מיותמים. יציעים שלמים נותרו סגורים, וגם היציעים המרכזיים היו ריקים. מדי פעם הצליח גל של קהל לשאוג משהו. הכרוז ניסה לעודד את הקהל לעודד את הקבוצה. הצגת השחקנים הייתה קצת עצובה. הראו את השחקן על הלוח האלקטרוני, הבודד שהיה תלוי על מנוף. אולי כך מקובל בכדורגל. גם השירותים שהיו שניים בדיוק בכל יציע, אגב, לא צריך יותר משני שירותים לחמישים איש שהיו ביציע, אז אולי זה בסדר. אחד מהם נסתם בדיוק לאחר חמש דקות של משחק, אבל איזה משחק, איזה משחק היה.

האמת, אני לא ממש יודע. אני לא מבין הרבה בכדורגל, בטח בלי יורם ארבל ברקע. כן, זה מוזר, לא היה שדר למשחק הזה. ישבתי שם במגרש, ושום שדר לא שידר לי את מה שקרה. למזלי האיש שלפני מדי פעם פלט, הנה הגול. הוא צדק גם פעמיים לפחות. היו לפחות שני שערים. אני כמעט פספסתי אותם. המגרש נראה הרבה פחות גדול ממה שרואים בטלוויזיה. השחקנים נראים כמו בטלוויזיה, לא מקצועיים ולא אתלטיים באליל. לא ברור לי למה בענפי ספורט בחו"ל ספורטאים נראים כמו ספורטאים ובארץ כדורגלנים נראים כמו אנשים רגילים. מה, חדר כושר זה מחוץ לתחום בשבילם? להתפתח במקצוע שלהם זה משהו שלא קשור אליהם? לכן כל כך אוהבים כדורגל, כדורגלנים נראים כמו כל אחד. לא צריך להיות גבוה, כמו בכדורסל, לא צריך להיות שמן, כמו בפוטבול, לא צריך להיות מוכשר, כמו בפוטבול, לא צריך להיות זריז במיוחד, כמו בפוטבול ובכדורסל, לא צריך להיות חזק, כמו בפוטבול, כן, אפשר להיראות כמו כל אדם אחר. לכן כולנו אוהבים כדורגל. כי כולנו חושבים שאנחנו יכולים לשחק. בניגוד לענפי ספורט מקצועניים כמו כדורסל או פוטבול. אגב, זה מה שמשותף לכדורגל ולספורט של אמריקה, בייסבול. השחקנים נראים אנשים רגילים לגמרי. לא ספורטאים בכלל. אולי קצת רזים מכרגיל. אולי.

אז לא היה שדר, דבר שדי הקשה עלי בהבנת המשחק. אבל חמור מכך, לא היו שידורים חוזרים. כלום, נדה. כל פעם שקרה משהו הוא קרה. אם פספסת אותו הלך עליך. זה עוד אחד מהקסמים של כדורגל. דברים קורים בהינף רגל, משום מקום, בלי שום היגיון פנימי או חיצוני. למשל בעיטה מעשרים מטר וגול. כך ראיתי שער מול עיניי בלי שבכלל הבנתי שזה גול. הקהל בטירוף, אני לא מבין כל כך, זהו? זה שער? זה כל הסיפור? וזה עוד היה שער מרהיב בו החלוץ מקשית מעשרים מטר מעל ידיו המונפות של השוער טיל אדיר, משל היה קסאם או לפחות קטיושה, שכיפת ברזל לא יכלה לה. וזהו. רק הכרוז עוד טרח לציין שהיה שער. אגב, כשהרעים הבקיעו, הכרוז אפילו לא טרח לציין שהובקע שער. רק מבט על הלוח האלקטרוני המתנפף ברוח על גב המנוף המצחיק יכול היה להעיד על הגול שהובקע.

מה אומר לכם, בכל זאת הבנתי כמה דברים. עדיף ללכת לשירותים בדקה הארבעים ולא לחכות למחצית. בייחוד אם דקה קודם הובקע גול. זה חוסך עמידה בתור. הישראלים יילכו חמש דקות לפני הסוף, אם התוצאה ברורה. כדורגל משחקים 90 דקות ואז עוד כמה דקות אותן הלוח האלקטרוני המתנפף לא סופר. אין שום סימון של כרטיסים צהובים למען הקהל. רק הכרוז מודיע על כך לקהל הנבוך והמשתאה. חוקי הנבדל הם מאוד מוזרים ובמגרש מבינים שהם נלעגים לגמרי.

אה כן, הטובים ניצחו, זאת דרך מעניינת להעביר כמה שעות. בייחוד כשהטובים מנצחים. היה איזה פסיכי שקילל את השופט. היו כאלה שניסו להשתיקו. היה ילד שקילל שחקן יריב. הפרשן שישב לפניי ניסה לחנך אותו להסביר לו שלא ככה, כשהשותף שלו מסכים שבגיל כזה לדבר ככה, למה? למה? היה גם האיש הזקן שכשחקן של הקבוצה היריבה נפצע איחל לו בריאות שלמה, ואמר שאנחנו קבוצה הוגנת. אנחנו אכן קבוצה הוגנת. ואפילו נצחנו. אבל מה, אווירה של ספורט אני אמשיך לראות במשחקי הפוטבול, בעונה שמתחילה ביום חמישי. כי בכדורגל הישראלי אין אווירה ואין גם איכויות של ספורט אמיתי.

החלטתי לכתוב עכשיו, כשהעתיד עוד לא ברור. לא כל יום, לא כל שבוע, אפילו לא כל חודש, יהיו שיטענו שימים כאלה, שחורצים את גורלו של עם, מתרחשים באופן תדיר פחות מפעם בשנה. ימים כאלה, בהם שני אירועים שהעולם כולו ידבר בהם, ימים כאלה בהם ייקבע לאן יילך עמישראל, כן, לא לעתים קרובות, יהיו שיטענו שרק פעם בעשור, אולי פעם בחצי יובל, יהיו מי שיטענו, ולא בלי מידה מסוימת של צדק, שימים כאלה מתרחשים בימיה של אומה רק פעם בהיסטוריה. כן, אין ספק, זהו מסוג הימים האלה. בהם שני אירועים בגודל של כוכבי לכת, שלא נאמר כוכבים, מתנגשים זה בזה. איזה כוכבים, את היום הזה ניתן לדמות ליום היסטורי שבו שני חורים שחורים נתקלים זה בזה. כן, אין מטפורה אחרת לדמות את היום ההיסטורי הזה, שבו מתרחשים שני אירועים בו זמנית שייקבעו איפה כל אחד ואחת מאיתנו, כן כן, את ואני, והוא והיא, והם, וגם אתן שם למטה, ואתם שם למעלה, היום הזה, בו שני אירועים קולוסאליים יותר משמונה המדליות של מייקל פלפס ואפילו גדולים יותר ממדליית הארד של שחר צוברי מתרחשים באותו יום, ימים כאלה ללא תשוקה אני זקוק לך כל כך. אין ספק שעל ימים מעין אלה דיבר המשורר הלאומי ש. ארצי בשוררו שורה זאת. כן, היום הזה, היום הזה ממש, החלטתי לכתוב זאת עכשיו, כשעוד לא ברור מה יקרה עם שני האירועים הרי הגורל, שייקבעו את פור אומתנו, אם לחסד או לשבט, מי במים, מי באש. ומי אוכל לומר שהוא הקובע, כפי ששורר המשורר הלא לאומי, ל. כהן. ימים כאלה, בהם כולנו מתפללים לקצת גשר על פני מים סוערים, כמו ששרים צמד המשוררים הלא לאומיים. פ. סיימון וא. גרפונקל, ימים כאלה מזכירים לנו את כל מה שאין לנו בחיים. כולנו זקוקים לחסד. אבל בימים כאלה, שהשמש והירח מתנגשים זה בזה בעוצמה, ששום תרחיש של י. לונדון, הכתב הלא לאומי, יכול להעלות במוחו הקודח, שמתחרה רק בקדיחת מוחו של אליעזר בן-יהודה, ימים כאלה מדירים שינה מכולנו. מדירים שינת לילה מכולנו. אז החלטתי לכתוב זאת עכשיו, כל עוד אני מסוגל, כי אני יודע שלא אוכל לישון כל הלילה, לאחר יום גורלי שכזה.

כן, יום גורלי בו שני אירועים קולוסאליים מתנגשים בחייה של האומה. אין ספק, תסריטאי הוליוודי לא יכול היה להפגיש, להנגיש, להקריש את שני האירועים האלה לאותו יום. שני אירועים כל כך חשובים כמו גמר כוכב נולד (6!!!!!!!) ופרסום רציחתה של ילדה, איזה ילדה רוז (כנאמר there a road from vegas to nowhere) רוז הילדה הקטנה בת 5!!!!!, שחייה ומשפחתה לא יכולים להתחרות עם אדיפוס (הוא התחתן עם אמו ועשה איתה ילדים, וכאן רק האב התחתן עם אשת בנו). כן, שני אירועים כה גורליים שמשנים לכבודם את כל לוח השידורים, שהחדשות נוגסות רבע שעה מתכניתו של הכתב הלא לאומי, י. לונדון, שהקדימונים וכל לוחות השידורים ברדיו ובאינטרנט כולם מדברים על מי יהיה הכוכב הבא. כן, ייתכן שזוהי ההוכחה שיש אלוהים. המפגש בין שני אירועים חסרי כל חשיבות בחיים של כל אחד ואחד מאיתנו בנפרד, וודאי בחיינו כציבור, שהופכים לפסטיבלי מדיה מטורפים, הוא הפיסגה האירונית המושלמת של הזמן הפוסט-מודרני בו אנו חיים.

1. הדוד מאמריקה יסדר - איזה כיף לנו, איזה כיף לנו. הדוד העשיר מאמריקה שלח לנו 100 לירות. הדוד העשיר מאמריקה יפתור לנו כל בעיה. יש לנו בעיה עם טילים מאירן? אין בעיה, נתחבר למערכת התרעה של הדוד מאמריקה וכך נוכל לדעת על הטיל הרבה יותר מוקדם. יש לנו בעיה בכלל עם אירן, ניתן לאמריקאים לטפל. אבל זה ברור, הביטחון שלנו כבר משנות ה-60 בידי אמריקה. אבל, אם יש לנו בעיה עם פושעים, גם לזה נפנה לדוד מאמריקה. יש לנו בעיה עם רוזנשטין, נבקש מהאמריקאים לטפל בו. יש לנו בעיה עם האברג'ילים, ניתן לאמריקאים לטפל בהם. איזה כיף לנו, הדוד מאמריקה יטפל. אבל מה יקרה עם הפערים החברתיים? אופס, כאן אי אפשר לפנות לדוד העשיר מאמריקה, הפערים אצלו יותר גדולים מאצלנו. ומי יציל לנו את הכלכלה? אופס, גם כאן אי אפשר לפנות לדוד העשיר מאמריקה, הם במצוקה כלכלית גדולה יותר מאיתנו. אז מה נעשה? איך נפתור את הבעיות האלו? אחרי שהממשלה הישראלית הפריטה את כל תחומי החיים, חינוך, בריאות, רווחה, עכשיו היא לא מנסה לספק גם את צרכי ביטחון הפנים לאזרחיה ומשתמשת בשירותיו של הדוד העשיר מאמריקה לפתור בעיות בתחום זה. אמריקה לא תפתור לנו לא את בעיות הביטחון, לא את בעיות ביטחון הפנים ולא את שאר הבעיות. ארצות הברית של אמריקה אמנם אינה משענת קנה רצוץ, אבל ודאי שאינה מודל לחיקוי ומשענת בסוגיות של בטחון פנים. כי ארצות הברית לא תוכל לאסור את כל פושעינו, ודאי כל עוד אנחנו מאמצים את מדיניות הרווחה האמריקאית הלא קיימת.

2. אולי המדינה כן יכולה - בימי ראשון בזמן הפרסומות בלונדון וקירשנבאום יש בערוץ שתיים פינה פרסומית בה מוצגות הפרסומות שעם ישראל הכי אהב בשבוע האחרון. בשבועיים האחרונים חברת פרסום עלומה זוכה במקום הראשון. חברת הפרסום קרויה לפמ. פינת הפרסומות האהובה אסור לה להשתמש בשם המפורש של חברה זאת. מדוע? כי עם ישראל שונא את הממשלה ואת השירותים שהממשלה מספקת. עם ישראל עושה זאת בחסות משרד האוצר שעסוק בלפמפם שהמדינה לא יודעת לנהל, היא מובילה רק לנזקים כלכליים, כל עסק שהמדינה נוגעת בו כושל, אסור לתת למדינה לנהל, אסור לתת לה להתנהל בשוק החופשי, ועוד ועוד. העובדות לא משנות לטיעון זה. הבנק הנתון בידי הממשלה, בנק לאומי, הפך לבנק הגדול במדינה כשהוא חולף על פני הבנק הפרטי, בנק הפועלים. חברות כמו בזק שהופרטו לא הפכו רווחיות יותר גם לא יעילות יותר או ידידותיות יותר למשתמש. אבל מה זה קשור ללפמ? מאחורי צירוף אותיות זה עומדת לשכת הפרסום הממשלתי. לממשלה יש משרד פרסום, והוא זה שכבר שבועיים יצר את הפרסומת האהובה ביותר על הקהל. לא זרמון גולדמן איילון ולא שאר המשרדים הפרטיים והמפוצצים האלה. מסתבר שהממשלה וגופים ממשלתיים מקצועיים יודעים את העבודה, בניגוד למה שהאוצר טוען. רק אם כמובן יש להם את התנאים לעשות זאת, תנאים כמו תקציב מספק, כוח אדם, חופש מאילוצים כלכליים בוטים וכדומה. תנאים שהאוצר מסתמך על אמריקה כדי לא לאפשרם.

היום נתגלתה עוד שערוריה בחסות משרד החינוך. אבל אל דאגה,הכתב החרוץ של ערוץ עשר, החביב כל כך על הבלוג הזה, לא ייתן לעוד כישלון לעבור אותו. הוא ידווח.

כבר כשפיה של מיקי השתרבב בזעם הבנתי שאכן בעיה בקנה מידה קולוסאלי לפנינו: "לא ברור מה גורם למשרד החינוך להגמיש את תנאי הקבלה למורים חדשים עד כדי כך שלא ממש חשוב אם הם אכן מורים. כתבנו רן ליאור מראה שתעודת הוראה היא כבר לא תנאי מחייב בישראל."

אכן פתיח חזק, לא ברור, אכן לא ברור. לפחות למיקי, לכל בר דעת כן ברור, תשובה בסוף במהופך. אבל אולי לרן ליאור יש את התשובה.

כך מתחילה הכתבה: "לא הייתם רוצים שאדם שאינו עורך דין ייצג אתכם בבית משפט" המשך המשפט עושה אנלוגיה למנתחים ומבהיר שאתם לא רוצים שאדם שאינו מוסמך להוראה ילמד את ילדכם. אכן, זה קצת מצחיק שהמקצוע היחיד שאין בו שום צורך בהכשרה מקצועית יוצא נגד מקצוע אחר וטוען שלא מחייבים בו תעודה מקצועית. מי כמו רן ליאור מראה שכל אחד יכול להיות עיתונאי. זה מצחיק שבעתיים כשיש מחנכים רבים שלא הוסמכו מעולם, ושהאקדמיה כולה בנויה על מערכת שלא מצריכה הסמכה בהוראה. אבל זהו רן ליאור שלנו, כתב ללא חת.

הכתבה מביאה תמונה מזעזעת בה מפקחות של משרד החינוך שוכרות אנשים בעלי תואר ראשון להיות מורים. הן מחייבות אותם להשלים תעודת הוראה במהלך שלוש השנים הראשונות של עבודתן. אבל, פרופסור מסמינר לוינסקי וסטודנטית מאותו סמינר למורים מזועזעות! איך ייתכן שכך עושה משרד החינוך!!! איך ייתכן שמשרד החינוך לוקח ללמד את ילדינו הרכים אנשים שאין להם תעודת הוראה!!! will somebody please think of the children!!! בודאי, רן ליאור! 

אבל כולנו יודעים איך ייתכן. גם רן ליאור עצמו במהלך הכתבה מבליע משפט על כך שיש מעט מדי מורים במדינה. (למה יש מעט מדי מורים? כולנו יודעים, אבל לא רן ליאור, לא בכתבה. התשובה בהמשך, לא במהופך.)  אבל, האג'נדה של המכללה למורים לוינסקי, שסביר שהיא המקור של כתבנו רן ליאור, היא שרק מורים מוסמכים, במכללה דוגמת מכללת לוינסקי להוראה, יילמדו בכיתות. רן ליאור מתמסר לאג'נדה זאת כיוון שהיא תואמת את האג'נדה שלו - להשמיץ את משרד החינוך ולהראות שמשרד זה מפקיר את חינוך ילדינו בידי אנשים לא מוסמכים! יירחם השם. ולמה? כפי שמיקי הסבירה לנו לא ברור וזה גם ודאי לא ייתכן.

איך ייתכן שמשרד החינוך מפקיר את ילדנו לאנשים שלא קיבלו (עדיין) תעודת הוראה?

התשובה פשוטה: השכר הזעום שמקבלים מורים גורם לכך שמעט מאוד אנשים הולכים לתחום ההוראה, ודאי שהולכים ללמוד בסמינר או במכללה למורים, כשהם יודעים שבסוף הלימודים תחכה להם משכורת של פחות מ4000 ש"ח. כן, אנשים לא אידיוטים ולא קונים את סיפור האופק החדש והעלאת משכורתו של מורה ל-5300 שח לחודש. רן ליאור יודע זאת. כולם יודעים זאת. לכן, יש מעט מאוד אנשים בישראל שמוסמכים כמורים ולכן יש מצוקת כח אדם חמורה בתחומי הוראה שונים. למפקחות במשרד החינוך יש כמה אופציות. הן יכולות לא להעסיק מורים, ואז לא יהיה מי שילמד. לחלופין, הן יכולות לקחת בוגרי תואר ראשון - אנשים בעלי השכלה-, שמשום מה רוצים את משכורת הרעב של מורה, ולהעסיק אותם, אפילו אם הם טרם הוסמכו למורים. אגב, תעודת הוראה ברוב האוניברסיטאות נלמדת שנה במקביל לשלוש השנים של לימודי התואר הראשון.

אז מיקי, הנה ההסבר והוא ברור כשלג ביום חורף קר בסיביר: שכר הרעב שמקבלים מורים במדינת ישראל גורם לכך שיש מצוקת מורים במדינה. מצוקה זו מתורגמת לכך שאין מספיק מורים. כיוון שכך, מפקחות במשרד החינוך נאלצות לשכור אנשים להוראה, אפילו כשאין להן תעודת הוראה. לו כתב החינוך של ערוץ 10 היה עושה את עבודתו ומסקר את מערכת החינוך כמו שצריך הוא ודאי היה מסביר לך זאת. הוא גם היה מסביר שחוק ההסדרים מבטל את ההסכם שנחתם בין משרד האוצר והחינוך לבין ארגון המורים על הקטנת מספר התלמידים בכיתה. אה, שכחתי, הסכם זה נחתם לאחר השביתה שהכתב החרוץ כה התנגד לה והיה עסוק בלנגח את ראשיה. כי כן, כתב החינוך של ערוץ 10 ממשיך לקדם אג'נדה שלו ושל המקורות שלו, ולעזאזל מערכת החינוך ומה שקורה בה. לו היה כתב החינוך עושה את עבודתו, הוא היה מסביר לצופים שבמדינות בהן היו משברים דומים פתרו אותם על ידי העלאת שכר המורים בצורה ניכרת.

עוד הערה אחרונה, שיתוף הפעולה בין סמינר לוינסקי לכתב הוא עצוב. סמינר לוינסקי, כמו סמינרים אחרים להוראה, נלחם על חייו בגלל שרוצים לקצץ ולסגור סמינרים שכאלה כי הם לא אקדמיים מספיק. מובן שהרצון לסגור את הסמינרים הינו רק נתיב אחד בדרך להחרפת המשבר במערכת החינוך. לכן הסמינר עושה הכל כדי שרק אנשים מוסמכים יוכלו ללמד. לעשות הכל מבחינת הסמינר כולל גם לספק חומר לכתב ערוץ עשר נגד משרד החינוך. הסמינר נלחם נגד מי שנלחם למען הסמינרים, ומשתף פעולה עם מי שישמח לסגור את הסמינר - כתב ערוץ 10 לענייני חינוך רן ליאור שמערכת החינוך ומעמד המורה הם הדבר האחרון שמענין אותו - כי הם מקורות לא מעניינים ולא יוקרתיים מספיק.