חרונולוגיה חסרת חשיבות

לאחר תקופת מה, הגיעה עת הסיכומים. אפשר לומר דברים רבים על מלונות בארצות הברית, ואנסה להציג מעין מדריך למשתמש.

1. המחיר - בהחלט ניתן למצוא מלון בארצות הברית שיהיה סביר ונעים בפחות מששים דולר ללילה לזוג. רוב החדרים הם חדר עם מיטה זוגית אחת לשני אנשים, והמחירים הם לחדר ללילה. בנוסף, קשה לעתים לראות קשר בין איכות המלון לבין המחיר שלו. ברמת המלונות הנמוכה, שניים עד שלושה כוכבים, המחירים יכולים לשקר. מלון אחד, למשל, עלה לנו שלושים ושלושה דולר. זה היה מלון מאובזר ברמה גבוהה (מקרר בחדר), נקי ונוח. לעומתו, מלון אחר שעלה 45 דולר (המחירים אחרי מסים) היה מוזר למדי. לא הייתה בו אמבטיה, ובעל המלון אמר שהוא בחיים לא יתארח בבתי מלון בגלל שהם מלוכלכים. שאר המלונות נעו סביב החמישים דולר ללילה. כאמור, לזוג, זוהי עיסקה מצוינת, שיכולה להיות זולה אפילו מהוסטל.

2. הסטנדרט - הסטנדרט למלונות שכאלה הוא מיטה זוגית, אמבטיה וטלוויזיה עם כבלים. כאמור, מלון אחד היה מחוסר אמבטיה. כיום, ניכר שגם ארוחת בוקר הופכת להיות מקובלת בבתי המלון וכלולה במחיר. התחרות היא על סוג ארוחת הבוקר, כשמלונות טובים יותר מציעים ארוחת בוקר "חמה".  גם חיבור אלחוטי למחשב הוא סטנדרטי בכל המלונות שהיינו בהם. חיבור זה הוא פרדוקסלי, שכן מלונות עד שלושה כוכבים מציעים חיבור אלחוטי חינם, לעומת זאת מלונות ארבעה וחמישה כוכבים דורשים תשלום עבור חיבור שכזה, שכן הם מצפים שתשלום זה יירד מחשבון ההוצעות של המשתכן.

3. ארוחת הבוקר - ארוחת הבוקר היא סטנדרטית בכל המלונות בהם היא מוגשת קרה. קורן פלקס וסוג נוסף של דגנים לארוחת בוקר. קפה אמריקני דלוח ודוחה, תה רגיל, בייגלס, לחם, מאפינס, לפעמים גם פירות, דוגמת בננה ותפוח. ריבה כדבר למרוח על הלחם.

4. קופונים - כמו בכל דבר באמריקה, ישנם קופונים לבתי מלון. בכל תחנת דלק ממוצעת בדרכים או בנקודות שירות או מידע ישנם עלונים שמפרסמים בתי מלון וקופונים עם הוזלות לבתי מלון אלה. עלונים אלה כדאיים מכמה סיבות. ראשית, לעתים קרובות אפשר למצוא בהם בתי מלון זולים. שנית, ניתן לדעת איזה מלונות נמצאים במסלול הנסיעה. כך, עם מסלול הנסיעה שלכם גמיש, תוכלו להתאים את העצירה לפי בתי המלון הזולים, או לחלופין תדעו היכן אתם יכולים לעצור במקרה שהתעייפתם כשלא הערכתם נכון את שעות הנסיעה בדרכים. למצוידים מבינכם, עלוני קופונים אלה גם מספקים את הכתובות של בתי המלון, וכך אפשר להכניס את הכתובת לגי. פי. אס ולא ללכת לאיבוד בחיפוש אחר מלונות באיזורים שלא מכירים, לעתים אפילו בחשיכה.

5. דברים שכדאי להביא מהבית - ישנם לטעמי שני דברים שכדאי להביא מהבית. הראשון קשור לארוחת הבוקר הדלוחה. הביאו עמכם את הממרח החביב עליכם ללחם. כך, תוכלו לשמור על טעם של ארוחת בוקר, למרות דליחותה המקומית. כמעט אף פעם לא יהיה דבש בארוחת הבוקר, וזה יעשה פלאים למצב רוחכם לאכול את הדבר שאתם אוהבים לארוחת הבוקר. הדבר השני קשור להנאות הקטנות של החיים. אחרי יום ארוך בדרכים אתם רוצים להתפנק על מקלחת טובה. או אז אתם נתקלים בסבון של בית המלון. משום מה, בצעד שעוד לא הבנתי, ישנם שני סוגים שונים של סבון. האחד סבון עדין לידיים ולפנים שנמצא ליד הכיור, והשני סבון דיאודורנט שנמצא ליד האמבטיה. עוד לא הצלחתי להבין מדוע מישהו ירצה להשתמש בסבון הדיאודורנט אם ישנו סבון עדין שניתן להשתמש בו. אבל, גם זה וגם זה אינם מוצלחים. הסבונים בבתי המלון מחרידים וכך היו מאז ומעולם. יותר נכון, בבתי המלון של עד שלושה כוכבים. בבתי מלון של ארבעה וחמישה כוכבים ניתן למצוא סבוני דאב ושאר חברות משודרגות. אז אם עורכם יקר לכם, והתחושה המייבשת של מקלחת עם סבון גרוע לא עושה לכם נעים, קחו אתכם את הסבון החביב עליכם למסעותכם בבתי המלון בעולם, וכך תרגישו טוב יותר. אני אעשה זאת בפעם הבאה, עד אז, אתייבש ואלך לישון.

{ראשית, עליי להבהיר שהשמות שונו, בובי אינו שמו האמיתי של המדבר, ושם משפחתו אינו יואינג וגם לא קרינגטון. גם שם משפחתו של טום אינו סוייר, וגם המיונז אינו מיונז}.

אני רוצה להתחיל ביוזמת הבריאות של הנשיא. אתמול הייתי בטאון הול מיטינג. הקולות של האופוזיציה ליוזמה היו מרשימים. כל כך הרבה מתנגדים. יש לי חבר, בן 28, נשיא איגוד המתמחים ברפואת חירום. מה שהוא סיפר לי יכול להסביר לכם למה אסור שהיוזמה תעבור ומה הבעיה האמיתית עם מערכת הבריאות שלנו כאן. הוא סיים עכשיו את ההתמחות שלו וקיבל הצעת עבודה. 340 אלף דולר בשנה. הוא מתמחה ברפואת חירום. הוא אמר לי שהוא לקח את ההצעה הזאת. אתם יודעים למה הוא התמחה ברפואת חירום? כי שם עובדים הכי מעט. מה זה הכי מעט? הכי מעט שעות במשמרת והכי מעט משמרות. ומקבלים הכי הרבה כסף. הוא אמר לי שהוא קיבל הצעה גבוהה יותר של 380 אלף, אבל הוא ויתר. מה? אתה אומר שזה הבעיה עם השוק החופשי? לא מה פתאום. אני אגיד לך מה הבעיה האמיתית כאן. זה לא ייתכן שאדם ישר אחרי שסיים את לימודיו יקבל כזה סכום כסף כמשכורת. זה פשוט בלתי אפשרי, ואל תדבר איתי על שחקני כדורסל או פוטבול, הוא בסך הכל רופא.

או כמו שסיפרתי לטום, אני הייתי מהפכן בזמנו. הייתי, היינו, הראשונים, אישתי ואני שהבאנו את התינוקת שלנו למשרד. כל המשרד השתתף בגידול שלה. מנהל החשבונות, שעבד מתחתיי, היה אומר שהוא לימד את הבת שלי לדבר. כן, הייתי נשיא של איזה חברה גדולה, בגיל 27, קצת אחרי שסיימתי את לימודיי. כשלמדתי, תקשורת, אגב, הייתי כבר סגן נשיא של חברה והאחראי על המכירות שלה. הרווחתי לא רע, במונחים של אז, לא רע בכלל.

סיפרתי לטום גם על אחותי. היא אשתו של נשיא מפעל מיונז גדול. היא עבדה באחד הפרויקטים הענקיים לא מזמן. היא וכל החברה שלה היו אחראיים על האכלת מדינה שלמה בעולם השלישי. כשהיא הגיעה לשם היא הביאה איתה תמונות. המדינה החרימה לה את התמונות. כן, מה שאתם שומעים, החרימה לה את התמונות? ואחרי מאבק משפטי ארוך היא קיבלה אותם חזרה אבל הן היו כל כך מרופטות שאי אפשר היה לראות בהן כלום. למה? כי המקומיים שם לא האמינו לאיכות החיים שלה פה. הם מיששו את התמונות כל כך הרבה פעמים שפשוט אי אפשר היה לראות שם כלום. ואז הכי גרוע, ההנהגה של אותה מדינה, גירשה את אחותי ואת כל נציגי החברה שלה, מפעל מיונז עצום מימדים. למה? כי הם לא רצו שהעולם יידע שמפעל המיונז של אחותי הוא זה שאחראי לפרויקט ההזנה עצום המימדים הזה. למה? כי הם רצו את כל הקרדיט של ההזנה ושל המפעל העצום הזה לעצמם. טוב, ככה זה עולם שלישי. אחותי, אישתו של בעל מפעל המיונז והאחראית על יחידת ייצור מאוד גדולה שם, אמרה לי שבחיים היא לא חוזרת לשם. בחיים לא. היא הלכה גם לבית חולים שם. היא הייתה צריכה משהו. הבית חולים לא היה מוכן לטפל בה בלי 2000 דולר מזומן מראש. כן, ככה, מזומן מראש. כן, ברור טום, זה שוחד. כן שוחד. והיה לאחותי את כל הביטוחים שצריך. את כולם. אז היא הלכה לשגרירות שלנו, של ארצות הברית של אמריקה, וביקשה מהם לטפל בענין ה2000 דולר. השגרירות אמרה שהם לא יכולים לעשות כלום. ואז היא הלכה להנהלת מפעל המיונז. צ'יק צ'ק הגיעה חזרה הכסף. המדינה הזאת פשוט רועדת מפחד מפעל המיונז, אבל המדינה שלנו, ארצות הברית של אמריקה, כבר לא מפחידה אף אחד. ואני לא אומר את זה בגלל שאובמה הוא הנשיא.

אני חושב שטום שמע גם את הסיפור הבא. סבתא שלי נולדה בדיוק ב-1900, ושנינו התברכנו בכך שנולדנו בשנים עגולות. נולדתי בדיוק חמישים שנה אחריה. כל חיי גרתי בערים גדולות. אם לא בתפוח הגדול אז בעיר הרוחות. כל החיים שלי ככה. ב1977 פעם ראשונה יצאתי לקמפינג. שנייה, מישהו רוצה אולי סקוטש? בורבון? אני לא מכניס הביתה בירה או יין. מה זה? אוה, זה איורים שהנסיך צ'רלס צייר. רק מעט מאוד אנשים יודעים שצ'רלס הוא צייר מחונן. מחונן, אני אומר לכם. אז, מה התחלתי לספר לכם? פעם ראשונה שיצאתי לקמפינג היה ב1977. יצאתי עם חבר שלי כריס. הוא מת לא מזמן. היה הבסט מן שלי. רק כשאמא שלו מתה, אבא שלו גילה שהיא בעלת השליטה בבנק המקומי שבו האבא לא עבד. טוב, האבא לא בדיוק עבד בבנק, האבא היה נשיא הבנק. אז אבא של כריס גילה שאשתו היא בעלת השליטה בבנק המתחרה לזה בו הוא היה הנשיא. הוא לקח את זה קשה. הוא מת מזה. אז כריס ירש בעלות של שני בנקים. הוא מת לא מזמן. אני לא יודע מי ירש אותו. מה טום? כן, אתה צודק, אני יודע מי לא ירש אותו, אני. אתה ממזר, טום, זה מה שאתה. אז ב-1977 יצאתי עם כריס פעם ראשונה לקמפינג. היו שם שני דברים מצחיקים. אתם יודעים, בחור עירוני כמוני, אז פתאום שמעתי איזה רעש מחוץ לאוהל. במקום לעשות מה שכל בן אדם נורמלי שבקיא בקמפינגים היה עושה, אני לא. אני הרמתי את קצה האוהל, ומה ראיתי? דביבון הסתכל עליי משני סנטימטר. אני לא יודע מי יותר נבהל אני או הוא, אבל נבהלתי.

אני חושב שטום, אתה שמעת את הסיפור השני על הקמפינג. רגע, אני יביא קצת כיבוד עם הסקוטש שלכם. עם קרח או בלי? הנה הכיבוד, כן, כפית הזהב שבפנים היא ירושה. הסיפור השני אפילו יותר מצחיק בקמפינג. ישבנו אני וכריס ופתאום ראינו חמישה שחורים ענקיים מתקרבים אלינו. זהו, חשבנו שזה הסוף שלנו. הם המשיכו להתקדם. לא הבנו, מה עושים חמישה שחורים ענקיים כאלה באמצע היער שרק אנחנו היינו בו. מיד תפסתי את סכין הגבינה שלי, על כל צרה שלא תהיה. כריס מאז כל הזמן צחק עליי: יואינג תפס את סכין הגבינה שלו, כאילו שזה יעזור. הייתי צוחק עליו חזרה, כריס תפס את הגיטרה, כאילו שזה מה שיציל אותו מחמשת השחורים הענקיים שעמדו לסגור עלינו. זהו, היינו גמורים, הלך עלינו, אין ספק. אבל כשהם התקרבו, ראינו שלא שחורים ולא ענקיים. אלה היו חמישה, רגע, טום, תוריד את הרגליים מהשולחן, חמישה נערים לבנים מפוחדים מהקולג' הקרוב שהלכו לאיבוד ביער. ישבנו איתם כל הלילה, הרצנו צחוקים, ואני יכול להגיד לכם שהסקוטש זרם שם כמו מים.

היה לי עוד סיפור, טום לא שמעת אותו. גרתי בניו יורק, ומולי גרה אישה מאוד עניה. היא הייתה מתחמקת מנושים. יום אחד היא פשוט נעלמה. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. לא ראו אותה מאז. ובעלי הבית ניסו. כל כמה ימים באו דפקו על הדלת. גם על שלי, אולי אני יודע איפה היא. אבל היא נעלמה. הם חיפשו אותה כי היא ירשה 32 מיליון דולר. שהיה מכסה לה את כל החובות. מה טום? לא, לא יכולתי לדרוש את הצוואה הזאת שלה. לא מצאו אותה מאז. את האישה המסכנה. באמת מענין מי מקבל צוואות שלא מוצאים את היורשים, אולי המדינה. זה הרבה כסף 32 מיליון דולר. כן, ברור שהצוואה של כריס יותר גדולה. קיבלתי ממנו הרבה צרות מהכריס הזה, יכול היה להחזיר לי קצת בצוואה שלו. אין לו ילדים או משפחה, באמת מעניין מי קיבל אותה.

כמו שסיפרתי לטום, אני מאוד אוהב את הדירה הזאת שלי. קומה 31 בבנין שמשקיף על כל העיר. הנוף מהדירה הקודמת שלי היה משעמם. ראיתי רק את האגם ואת היערות מסביב. מכאן קרתה  טרגדיה שבוע שעבר. השמש זזה ומאז אני לא רואה את השקיעה, רק את האגם ואת כל העיר. טרגדיה אמיתית, טום, אתה צודק. טום, אולי תלך להביא לנו עוד קצת סקוטש. אתם שומעים, מאוד אוהבים כאן את טום בעיר. מאז שהוא גר כאן, דירה מתחתיי, הוא ממש מצליח ופורח. כן, גם לימדתי אותו איך מצטלמים כמו שצריך. פעם טום היה עוצם עיניים או עושה פרצופים, היום טום יודע איך להצטלם. וזה הולך לו ממש טוב. אני מאוד שמח שהוא מצליח. כן, הוא עוזר לי קצת עם אתר האינטרנט שלי, עם הפייסבוק שלי וגם עם הטויטר שלי. אני מלמד אותו איך להצטלם ולעמוד, ולהיפגש ולדבר, ולשבת, בקיצור, טום יגיע רחוק, אני אומר לכם.

הייתי לא מזמן בכנס ענק של מנהיגות. אני מתמחה בזה, אחרי שניהלתי כל כך הרבה חברות מגיל צעיר, יש לי רקע וניסיון בזה. בכנס הזה, הוא היה בכנסייה ענקית בנוודה, ענקית, 7000 מקומות. אני לא אוהב את הכנסייה הזאת, היא גדולה מדי, אני לא מרגיש שם בנוח. זה לא שלא נחמדים אליי שם, אבל לא יודע. בקיצור מישהו שם סיפר בדיחה כל כך מצחיקה.היא קצת גסה, אז תסלחי לי, אבל היא כל כך מצחיקה שאני חייב לשתף אתכם בה. עומד הגבר בחדר הלידה מיד שיוצא העובר. יש! הוא צועק, יש לי בן, יש לי בן!!! סלח לי, אדוני, אומרת לו המיילדת, אצלנו קוראים לזה חבל הטבור. הקהל נשפך מצחוק. הוא לא הצליח להרגיע אותם. רבע שעה של צחוק. בכלל היה כנס מדהים. טוני בלייר דיבר בוידאו קונפרנס מלונדון. הוא הפתיע אותי. הוא איש מרשים. גם בונו דיבר שם. הוא התנצל. לפני שלוש שנים הוא תקף את הכנסייה על זה שהיא לא עושה כלום, בייחוד על הרעב באפריקה. עכשיו הוא חזר. בונו עצמו היה המום מהיכולת המהירה של הכנסיה להרים תרומות, לבנות בתי חולים ולספק אוכל באפריקה. אז הוא התנצל, בונו, בכנס הזה.

בכנסייה שאני חבר בה, אחת הידועות בעיר, ישבנו בישיבת המועצה האחרונה. סיפרתי את זה לטום. הכומר כזה עובר על סדר היום ופתאום הוא מודיע כזה בקול שקט של ביזנס אז יוזאל, שקיבלנו תרומה בסך 25 מיליון דולר. אנחנו כולנו נשנקנו. טוב, הכנסייה שלי רגילה לקבל הרבה תרומות בסכומים יפים, אבל זה באמת היה סכום גדול יחסית. והסתכלנו אחד על השני, כל חברי מועצת המנהלים של הכנסייה התחילו להתלחשש. מה אתה שואל? רגע, טום אתה כבר יודע, מה הריקמה הזאת שם? אוה, זה סמל המלוכה הבריטית רקום ומעליו רקום סמל העיר לונדון. וזה? זה עלה של מייפל אבל מכסף, זה מתנה שקיבלתי מידידיי הקנדים. זה מתאים כאן באופן מושלם לשולחן. בקיצור, ישבנו בישיבת מועצת המנהלים של הכנסייה, וכל אחד התחיל להתלחשש, אתה מכיר את השם? אתה יודע מי זה? לא? אף אחד מאיתנו לא ידע מי זה. אף אחד. אני אומר לכם, זה היה מביך. איך אדם עם סכום כזה קיים בקהילה שלנו, ואף אחד מאיתנו לא ידע על זה. מביך מאוד. כן, נכון, אתה אומר שהאיש פשוט חי בצניעות כל השנים. כן, זה נכון, וזה מאוד יפה. אבל אף אחד לא ידע את זה בקהילה? מה שבטוח, אני יכול להבטיח לכם, שהגבאי שלנו יעוף על זה.

כשמגיעים לאילינוי, מחכה שלט מאיר עיניים: אילינוי, מדינתו של לינקולן. מיד חשבתי, האם עוד מאה שנה הם יוסיפו שזוהי גם ארצו של אובמה. אין לדעת. בינתיים מעמדו ככוכב רוק נשמר, ובכניסה לאתרים חשובים במיוחד אפשר להצטלם עם דמותו הקרטונית משהו של הנשיא. הוא גם הפך להיות קנה מידה של אחד הבניינים החשובים בעיר, אבל אני מקדים את המאוחר.

כי מיד אחרי שנכנסים לאילינוי מבינים שכמו תמיד באמריקה, המציאות לא מתיישבת עם האידיאלים. ארצו של לינקולן, שהביא חופש, חירות, יכולת תנועה, מרחבים, שוויון לכל מגבילה את התנועה כל הזמן. כבישי האגרה בשיקגו הם בלתי נסבלים. אין יכולת תנועה ואי אפשר לזוז. פעם בעשרה קילומטרים אמריקאים, ששווי כל אחד מהם הוא כקילומטר וחצי וקצת בשאר העולם, מופיע שלט על הכביש. השלט אומר כביש אגרה. אני, שנוסע בכביש, חושב, נו טוב, אני נמצא כבר בכביש האגרה, הרי ברור שלא אצטרך לשלם שוב על כביש האגרה עליו אני נוסע. טעות מרה. כל פעם שמופיע השלט, בין אם אתה על כביש האגרה ובין אם לאו, אתה צריך לשלם מחדש. כך, פעם בחמישה קמ"א שילמנו משהו כמו דולר. האבסורד היה כה נורא, שאפילו שכשירדנו מהכביש המהיר שילמנו על סיבוב הירידה מהכביש המהיר. בסך הכל שילמנו משהו כמו חמישה שקלים אמריקאים (שווי כל שקל אמריקאי הוא קצת פחות מארבעה שקלים ישראלים) על נסיעה של משהו כמו עשרים וחמישה קמ"א. אין חופש, אין שוויון, אין חירות.

אלא אם כן. גילינו כאן הפתעה מרעישה. רכבת. כן, רכבת באמריקה, ובה מצאנו את החירות, את השוויון. רכבת ההפתעות ממש. לא ידענו לאן אנחנו נכנסים, אבל ידענו שזאת רכבת. הארכיטקטורה של הרכבת הייתה מוזרה להחריד. היו בה שתי קומות, אבל כמו בתיאטרון של המאה התשע-עשרה. הקומה העליונה - הגלריה - הייתה פתוחה, ויושביה יכלו להשקיף בקלות ובלי הפרעה על יושבי הקומה התחתונה. יתר על כן, יושבי הגלריה הימנית יכלו לשוחח בחופשיות עם יושבי הגלריה השמאלית, ואלה גם אלה יכלו לשוחח בצעקות עם ההמון שישב מתחתם. על קולם ניצח הקונדוקטור שעבר בין יושבי הקרון ודרש לדעת מי קנה כרטיס ומי לא קנה. ואז לקח חמישה צעדים קדימה ודרש זאת מיושבי אותו מקום. ומיושבי הגלריה באותו המקום. ואז לקח עשרה צעדים אחורה ודרש לדעת שוב. וחמישה צעדים קדימה והוא שוב איתנו. אני כבר קיוויתי שיתייאש, אבל לא. הוא לא התייאש ומכר לנו את הכרטיסים שלא היינו צריכים. ואז כשסיים, במקום לנקב אותם ולתת לנו אותם, הוא תחב אותם על ווים במרכז הכסא. כך הוא ידע מי שלם ומי לא שילם. למעט יושבי הגלריה, כמובן, ששם היה קשה לתקוע את הכרטיסים במרכז הווים. הרכבת המשיכה להתמלא, והשאון בה הפך בלתי נסבל. כולם דיברו עם כולם, בקולי קולות, ובלי פלפונים. לפתע, הקונדוקטור ניגש אל שני צעירים לפנינו ואמר להם שהוא צריך לפנות עוד מקום, והפך את כיוון הכיסאות עליהם הם ישבו. כך, במקום לשבת זה מול זה, הם נתבקשו לשבת זה לצד זה, והכסא עליו ישב אחד מהם שינה את כיוונו. מובן שלא נוצר עוד מקום, אבל הצעירים לא יכלו לשבת האחד מול השני. יתר על כן, הם לא יכלו לשבת עם הרגליים על הספסל, וזה מה שהפריע לקונדוקטור. הוא המשיך ללכת ברחבי הקרון והרעש המשיך. תושבי הגלריה התחילו האחד עם האחרת. למטה, קבוצה של שלושה מתופפים נכנסה והתחילה לתופף. מקצבים שונים ומשונים, כשלפתע רביעית מצטרפת אליהם ומלמדת אותם שיעור בקצב ובתיפוף. אפילו אנשים לבנים ביישנים החלו לדבר אחד עם השני, למרות שלא הכירו לפני כן. אווירת האחווה, שרק הרעש כיסה עליה, הבהירה שגם באמריקה ייתכנו גני חיות אנושיים שוקקים. אין ספק, מזל שלינקולן שיחרר אותם.

אבל השחרור תמיד יש לו מחיר באמריקה. ולמחיר ולכסף יש כוח באמריקה. סמי עופר האמריקאי גם הוא מעולל פלאים. היום היה יפה ושמנו פעמינו אל מגדל סירס. היו היה פעם המגדל הגבוה בעולם. המבנה הגבוה בעולם. היו היה פעם מגדל סירס. היה ואיננו עוד. לא, לא רעידת אדמה החריבה אותו. גם לא שיטפון. שום הוריקן או צונאמי לא החריבו אותו. אפילו בין-לאדן לא הכניס בו איזה מטוס, או שניים. אבל מגדל סירס איננו. במקומו, לחרון אפם של שיקגואים רבים, ניצב לו בניין ויליס. כמו סמי עופר ומוזיאון תל-אביב, חברת ויליס, חברת ביטוח בריטית (תתארו לכם, אפילו הבריטים משתלטים כעת על נכסים אמריקאים), שכרה חלקים ניכרים בבניין. לכן, החליטה החברה שהיא רוצה גם את זכות הקנין על שם הבנין. כך נעלם לו מגדל סירס. במקומו עומד לו בנחת מגדל ויליס, שהאמריקאים קוראים לו זה ביג וילי. בסרט מסבירים הכל על הבנין, וכיצד קנתה אותו חברת הביטוח. כן, לכל דבר יש מחיר באמריקה, גם למסורת, גם לחירות וגם לשוויון. כך נמחק לו בנין היסטורי, אבל הוא כבר לא כל כך היסטורי כי הוא כבר לא הכי גבוה בעולם. והוא גם לא נקרא סירס יותר. בסיום הסרט בבנין ויליס נאמר שבניין ויליס הוא מונומנט שכל אחד מכיר בשיקגו ועל שיקגו. ורק השיק גואים לא שמעו עליו דבר. כי היכולת לשמור על העבר מטשטשת כאן באמריקה, אם יש לך מספיק דולרים כדי למחוק אותו או לשנות אותו. תשאלו את הירסט עם הטירה שלו, תשאלו את סירס מחוסרי המגדל.

המשחק הראשון בקדם-עונה היה בין בפאלו לבין קבוצה אחרת. הוא שוחק לפני שבוע בערך, ביום ב' בלילה שעבר, בשלוש שעון ישראל, כשיצאתי מהבית.

לעומת זאת, אני עומד לצאת למסע בעקבות קבוצות פוטבול שונות, ולכן לא אסקור את הכנתן לעונה. כולם יודעים שמשחקי קדם העונה אומרים מעט מאוד על העונה הנוכחית.

בנוסף, בחלק נכבד מהקבוצות לא אבקר.

אני שמח להודיע שבניו אינגלנד כולם מוכנים לאליפות נוספת של הפאטס, וגם בפאלו לא תעצור אותם בדרך. גם לא הקבוצה האחרת של המדינה ניו יורק.

שתי הקבוצות של אוהיו, אלוהים יודע למה דווקא לאוהיו יש שתי קבוצות, קליבלנד וסינסיניטי, יעשו את מה שהן עושות בדרך כלל - יאכזבו.

כרגיל, בשביל להגיע לאנשהו יהיה צורך לעבור באינדיאנה, אבל לא בטוח שזאת תגיע לאנשהו.

שיקגו תלויה ברוחות שלה עצמה ואין לדעת לאן תגיע - הרבה תלוי בבית המוזר שבו היא גרה, שכל שנה נראה אחרת. חוץ מזה שדטרויט בטח תפסיד שוב.

הראמס, כרגיל יימצאו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. בקנזס סיטי, שנשמצאת באותה מדינה כמו הראמס, הצ'יפס ינסו להשתפר משנה שעברה. זאת לא חוכמה גדולה, ואולי הם יצליחו.

ואז, אחרונה אחרונה חביבה, סן דייגו. המשפט שאני אומר עליהם הוא קבוע - הם תמיד נראים יותר טוב בתחילת העונה ממה שהם מסיימים אותה בסוף העונה. אבל, מי יודע, אולי רוחו של כותב שורות אלה, וגם נוכחותו במקצת המשחקים (אם יהיה לוטו, טוטו או חצילים), יעזרו לקבוצה העצובה הזאת להגיע לאן שהוא, שהוא יותר טוב מהפליאווף.

מה עם כל השאר? אולי נגיע אליהן בשנה הקרובה, אולי לא. אולי גם הן תגענה לאנשהו, אולי לא. כאמור, זוהי אינה סקירת פתיחת העונה, כי אני עדיין מקווה שבוגן יעשה את זה בוינט.