חרונולוגיה חסרת חשיבות

עדיין הולך לים כשאני יכול. כמו לפני שנה.

עדיין הים אותו ים. כמו לפני שנים.

(הייתי חייב)

עדיין רץ שני קילומטרים בים. כמו לפני שנתיים.

עדיין בפחות מאחת עשרה דקות. כמו לפני שנים.

עדיין מסתכל על האנשים סביבי בים. כמו לפני שנה.

עדיין צעירים ממני. כמו לפני שנים.

עכשיו כבר מבוגר מהם כפליים וכמעט כפליים.

עדיין חושב, כמו לפני שנה, שכשהייתי בגילם הייתי מבוגר מהם הרבה יותר.

עדיין מאמין, כמו לפני שנים, שכשיהיו בגילי יהיו מבוגרים ממני עשרת מונים.

עדיין תוהה,

נו,

העובדה שאיני מרגיש שהזדקנתי, מה איתה?

האם אותם צעירים וצעירות רואים אותי כפי שאני כיום? או כמו לפני שנים?

או כפי שאני רואה את עצמי, כמו היה זה לפני שנה, ושנתיים, וחמש ושבע ועשר שנים.

נו, גם לפני שבע שנים הלכתי לים.

הרגשתי לא השתנתה מאז. לפני שנה.

מראי אינו השתנה מאז (אולי כרס או שתיים יותר). לפני שנים.

האם גם אני לא השתניתי?

את הקטע הבא כתבתי לפני שנים. אתמול כשראיתי שמחאת האוהלים מתנגדת לשימוש באלימות, חשבתי לעצמי איזה חננות. כמה מנומסים הם  יכולים להיות. והיום, כדפדפתי בבלוג שלי, ועליתי על הפוסט הזה, חשבתי כמה מתאים. אז הנה.

בוא נגמור את זה יפה היא אמרה.
הגליל מאוד יפה עכשיו, אין ספק. הפרחים נמצאים בשיא פריחתם. גם הכנרת די מלאה. לפחות כך זה נראה ממרחק. המרחק לא רב כל כך. אני יושב לי על סלע ומחכה. השעה שנקבעה היא אחת עשרה.
בוא נגמור את זה יפה, היא אמרה.
זה היה אחרי שהיא איחלה לי בוקר טוב ממנו התעלמתי כליל וגם לשאלת ה"מה שלומך" עניתי ב"כן" עוין וסתמי. כשהיא שאלה אם אני מגיע עניתי ב"יש לי ברירה?" היא השיבה ב"לא". אחרי זה הפסקתי להקשיב לה זמן מה.
כשהגעתי, כמעט הגעתי בעצם, הגעתי לנקודה בה אני יושב כרגע, כאמור, נקודה יפה. שדות מוריקים מתחתי עם מגוון פרחים מסוגים שונים, יש כאן עדיין כלניות, והפרחים האלה שמזכירים לי את פריחתו לשל הגזר, גם פרחים צהובים יש כאן, וסגולים, והצמח הזה שזורקים אחד על השני כדי לדעת כמה ילדים יהיו לכם. ואיזה חיה מרעישה במרחק. גם משאית עוברת.
כשהגעתי לנקודה בה אני נמצא כרגע הבנתי מה אחת הבעיות המרכזיות בארץ.
זה היה גם בעקבות משפט שהיא אמרה לי שבוע שעבר: "זה לא אישי" ולכן בגלל שזה לא אישי היא ציפתה שאני אהיה נחמד אליה. היא ציפתה שאם היא שואלת אותי מה שלומי אענה לה כדרכו של אדם מנומס. שאם היא מציעה לי עזרה, אפילו שברור שהעזרה זה רק כדי להשקיט את מצפונה וכדי שהיא תוכל להגיד שהיא מילאה את תפקידה, אני אהיה אסיר תודה על הצעת התודה שלה.
כן, זו הבעיה המרכזית בארץ, אדם שמתעללים בו צריך להיות מנומס ואדיב כלפי מי שמתעלל בו. זה די מוזר שחושבים על זה, אבל ככה זה. בייחוד נכון הדבר אם ההתעללות היא אינה על רקע אישי.
לא, היא מתעללת בי במסגרת מילוי תפקידה, זה לא אישי, ולכן לא ברור לה למה אני לא יכול להיות נחמד ואדיב על רקע אישי.
באמת לא מנומס מצידי.
הרי היא סידרה לי טיול לגליל כך סתם באמצע השבוע. נכון שהייתי שמח אם יכולתי לבחור בעצמי מתי לנסוע לטייל בגליל, נכון שהפסדתי בגלל זה איזה יום או יומיים עבודה, שלא נדבר על הוצאות הדלק ושאר ההוצאות. אבל זכיתי בטיול בגליל.
ואני בטוח שאנחנו הולכים  לגמור את זה יפה.
בוא נגמור את זה יפה.
משום מה בעלי הכוח תמיד רוצים שדברים יהיו יפים, אסתטיים, נעימים. בייחוד כשהם עסוקים בלהתעלל בחלשים מהם.
זוהי הישראליות: לא משנה כמה מתעללים בגורם אחר, עדיין מן הראוי שהגורם האחר יהיה מנומס ואדיב.
לא משנה כמה מתעללים בך, ראוי שתשמור על חוש אסתטי ותנסה לגמור את זה יפה.
כן, זה משתלב עם מה ששמעתי אתמול. "אין לי בעיה להתאחד איתך ולהפגין איתך למען המטרה הזאת, אבל אני לא מוכן שתשתמש בדגלים בהם אתה מאמין."
כך נשמע מה שנתפס בארץ כליברליזם. אין בעיה עם קיומו של החלש כל עוד הוא מוכן שידרכו עליו ומתנהג באדיבות כלפי הדורך. וכן, רצוי שיימנע מלהשתמש סמלים שמעוררים אי נחת במתעלל או בחזק, זה לא נעים, לא אסתטי, ובייחוד לא אדיב.
בואו נגמור את זה יפה.
יפה, כמו הפרח כאן לידי. לבן כזה. כשהרוח מבדרת את שיערותיי, השמש משזפת את עורי, המשאיות נוסעות בכביש, הדי התפוצצויות נשמעות מתרגיל קרוב.
יש הקוראים לזה שלווה.
יש הקוראים לזה המתנה לפסק הדין.
שבטוח ייגמר יפה.
כמו רוב הסיומות בארץ.