חרונולוגיה חסרת חשיבות

לא צריך לחכות לעיתון דה מרקר ולתוצאות של מחקרים וסטטיסטיקות כדי להבין זאת, אבל בכל זאת, צריך להגיד משהו על האופניים החשמליים.

ישנן הרבה בעיות ביהדות ואולי הראשית שבהן היא מערכת החוקים והמוסר שהיא הנחילה לאנושות. מערכת זאת מבוססת על הגדרות מוצקות לדברים. איפיונים של דברים לפרטי פרטים, כך שכל דבר ודבר יהיה ברור, ושהמערכת תהיה ברורה וקלה למעקב. כן, היברידיות אינה מקובלת במערכת היהודית, והיו מי שטענו שההיברידיות היא המסבירה את כל מערכת הכשרות היהודית - האיסורים הם על אכילת יצורים היברידיים. מובן שטענה זאת לא מבוססת ממש, שכן התרנגולת היא עוף שאינו יודע לעוף. וכך גם הג'ירף (כשר!). אבל, ההיברידיות זרה לרוח היהדות, שכן הגדרות, גדרות, וקווים ברורים הם המאפיינים של מוסר שניתן לעקוב אחריו, לאכוף אותו, ולחיות על פיו. לפחות בעולם הקדום. ואם למדנו משהו מדורקהיים, אז מה שתקף בעולם הקדום תקף גם כיום.

אבל ישראל כיום התרחקה מאוד מהטינה להיברידיות, ואין דבר שמאפיין יותר את ישראל כיום, כמו האופניים החשמליים. אך לפני שנים מספר, כשעזבנו, לא ראינו יצורים אלה ברחוב. וכיום? אין לך סנטימטר שלא תמצא בו אופניים חשמליים נוסעים. אותו כלי תחבורה שנקרא אופניים, ולכן אמור להיות ממונע על ידי כוח אנושי בלבד, אך יש לו חשמלי, ולכן יש לו מנוע מכני, כלומר לא אנושי. אותה היברידיות שהופכת כל ניסיון לאפיין, ומכאן להגביל, כלי תחבורה זה ללא אפשרי. ואכן, האופניים החשמליים אינם ניתנים לשליטה חברתית. לכן, הם מתאימים ככפפה ליד למערכת החברתית הישראלית כיום.

כלי תחבורה זה הוא פתרון לאינדיבידואל שנואש מלנסות לשנות את החברה בה הוא חי והוא מבין שהוא צריך לדאוג לעצמו, ולעצמו בלבד. שכן, הנוסע על האופניים החשמליים אינו מתחשב באף אחד. ישנם שני מקומות בהם האופניים החשמליים יכולים לנסוע. בכל אחד מהם הם יפריעו לסביבתם. כן, האופניים החשמליים נוחים רק למי שעליהם, ולכל היתר הם מטרד בלתי נסבל.

בכביש, שם האופניים החשמליים אמורים לנסוע באופן חוקי, אסור לאופניים החשמליים לעבור את המהירות של 25 קמ"ש. ונניח שהם מצליחים להגיע ל-30 קמ"ש, עדיין הם נעים בכעשרים קמ"ש לאט יותר מהמכוניות שסביבן. וכך, המכוניות שסביבן חייבות לעקוף אותן כפעם בפעם. ואתם יכולים לראות פעם בכחמש מאות מטרים מכוניות מחויבות לעבור מהנתיב הימני לשמאלי, תוך סיכון כל מי שסביבם, כדי לעקוף אופניים חשמליים. וכמובן, הפקקים כתוצאה מכך שמכוניות אחרות לא מצליחות לעקוף את האופניים החשמליים, או מנסות לעקוף, או חוזרות חזרה לאחר שעקפו את האופניים האלה, כל אלה מעידים על המטרד שאופניים חשמליים גורמים למכוניות. וחמש מאות מטר אח"כ, חוזר חלילה, ואז אחרי הרמזור האדום, כשהאופניים החשמליים חותכים את המכוניות העומדות כדי להגיע לראש הרמזור, הסיפור על העקיפות מתחיל מחדש. וחוזר חלילה, וכן הלאה, וכולי...

אבל, האופניים החשמליים יכולים גם לנסוע על המדרכה. ואכן, רבים נוסעים עליהם על המדרכה. כאן, הולכי הרגל צריכים להישמר לנפשם. שכן, כשאופניים חשמליים ייתקעו בך, הנזק עלול להיות רב, לך הולך הרגל. ואם אתה מסתובב נניח עם עגלת תינוק (יש המון תינוקות בישראל), אז האופניים החשמליים ודאי יפריעו יותר. גם אם אתה הולך עם מישהו לידך, חוצפה שכזאת, אתה מונע מהאופניים החשמליים לעבור על המדרכה, והם כמעט יורידו אותך. שכן, זכותם (הלא חוקית, כמובן) לנסוע על המדרכה ממש כמו זכותך. שכן, רוכבי האופניים החשמליים הם מטרד לכולם, חוץ מלעצמם.

וכך, האופניים החשמליים הם כלי תחבורה של העולם השלישי, כמו הריקשה או האופנוע עם העשרה אנשים עליו. ועוד לא אמרתי מילה על האופניים החשמליים עם כסא תינוק של תינוק בן שנתיים על הציר הקדמי וכסא לילד בין ה7 על המושב האחורי. יש המון ילדים בישראל, ואופניים חשמליים יכולים להסיע לפחות שניים כאלה. כן, הם כלי תחבורה שמבהיר שנוסעיו אינם מאמינים ביכולת המדינה שלהם לייצר מערכת תחבורה שיכולה להתאים להם. הם אינם מאמינים שהמדינה והחברה בה הם חיים יכולים לייצר מערכת הוגנת וצודקת לכל המשתתפים בה. הם מבינים שאם לא ידאגו לעצמם, ולעזאזל שאר האזרחים, איש לא ידאג להם, ואת כל אלה מייצגים האופניים החשמליים. 

האופניים החשמליים ורוכביהם, שחושבים רק על עצמם ומטרידים את כל היתר, הם המשל לישראל כיום. כי בישראל כיום הנורמה היא לא להתחשב באחר. והאופניים החשמליים מביאים זאת לדרגת אומנות. אין התחשבות בזולת. אני ואפסי עוד. והתחשבות בחוק? בכלל בדיחה. וכמה ישראלים מבינים שהחוק והזולת (אפילו הגימטריה שלהם זהה) חד הם? אני מניח שמעט מאוד. אבל הזולת והחוק אכן חד הם, והאופניים החשמליים שמים ללעג את הזולת ואת החוק, ובהיברידיות שלהם ובשימוש החברתי בהם כמעט הופכים את היכולת ליצור חוקים ולאכוף אותם בלתי אפשריים. שכן, בישראל כיום אין שום ערך לחוק ולחברה, והיחיד, על אופניו החשמליים הוא המרכז ואין בלתו. ולעזאזל מי שסביבו. שיחכו, שיעקפו, או שיעופו לו מהעיניים, אחרת נדרוס אותו (על המדרכה). אכן, חברת מופת יהודית שאינה מאמינה באף ערך יהודי.

שעת ההליכה הלילית שלי, ראיתי ליד פח האשפה, בקבוק יין חצי ריק. מייד קיללתי את עצמי על השליליות שלי. מדוע חצי ריק? הנה, יש כאן מעשה יפה. מישהו השאיר בקבוק יין חצי מלא לאלכוהוליסט השכונתי, כדי שזה יוכל לשתות כאוות נפשו. ואפילו כשיגמור את הבקבוק יוכל לקבל את דמי הפיקדון עליו, וכל מה שאתה מסוגל לראות זה בקבוק יין חצי ריק? למה אתה תמיד חייב להתמקד על חצי הבקבוק הריק? למה?

כך, המשכתי לקלל חרש, אך לא לזמן רב שכן כמעט נתקלתי בעבדקן גדל גוף שהוציא לטיול את כלבו הננסי. הבחור מדי פעם האיץ בכלבו ספק בליטוף עם רגלו למעשה בבעיטה בכלב, כדי שזה יעמוד בקצב של בעליו המגודל.

לא יכולתי להמשיך לחשוב על גברים מגודלים ומגודלי זקן וכלבי הכיס הננסיים שלהם, שכן כנגד גלגל מכונית, על המדרכה עמד לו בקבוק נוסף. בקבוק שתייה של ילדים. ילדות, יותר נכון. בקבוק וורוד עם ציור של הלו קיטי עליו, ומכסה ורוד לגמרי. ואני חשבתי. לעזאזל. באיזה עולם אנחנו חיים, שהורה יכול להיות כל כך לא אחראי ולהשאיר בקבוק וורוד עם הלו קיטי ומכסה ורוד ליד מכוניתו. כיצד תישן הילדה בלי הבקבוק? איך יתנהל העולם בבוקר כשתגלה שהבקבוק עדיין לא שם? איך אפשר להשאיר הלו קיטי ורודה בחוץ כל הלילה? איך?

המשכתי בדרכי, ושאר 57 הדקות בשעת ההליכה הלילית שלי היו נטולות אירועים.

לאה גולדברג כבר כתבה על זה ואימללה מיליוני תלמידים לבגרויות (כיום היא כבר בטח לא חלק מתכניות הלימודים, שירים אלה מדכאים מדי וקשים). ניק קייב כתב גירסא קצת יותר עכשווית, אך פחות מוכרת וקצת יותר אכזרית. אלפרד שוטץ גם הוא כתב על זה, מזווית אקדמית קצת יותר. על חוסר האפשרות[1] לשובו של הבן הבייתה. אבל האקדמיה והכותבים המהוללים אינם יודעים דבר. חוץ מהמציאות, כמובן.

אבל הבן השב הבייתה מחפש מציאות. וכמאמר הפתגם לא בודקים סוס טרויאני בשיניו, גם לא בדקנו את השיניים. וכך יצא שקיבלתי מתנה שהחזירה אותי אחורה לתקופה אפלה, בה נסעתי באותו סוס טרויאני לפגישות נוראיות בצל טילים מרחפים, למפגשים שבית משפט, שהופצץ ולא נהרס, החליט על קיומם, עם איש חשוב כל כך שנעלם בגלל צוק העתים, וחזר והרס. וכיום שוב אני רוכב באותו הסוס.

והסוס לוקח אותי בנסיעה הראשונה שלי בו למקום קרוב למקום בו ביליתי שנתיים וחצי אומללות בחיי. לאחרונה קראתי מכתבי פרידה מהאנשים שליוו אותי באותה התקופה האפלה. הם ביקשו להישאר חבריי. אכן, רק פושע מועד יירצה לשמור על קשר עם מי שהיו איתו במקומות אפלים שכאלה. ולא שמרתי על קשר עם איש מהם. רק הזיכרון שהסוס הטרויאני לוקח אותי אל מקום קרוב למקום בו סבלתי שנתיים וחצי, ובו שבועיים לאחר אותם שנתיים וחצי, אותם מעין חברים התפלאו לראות אותי מחייך בו. כן, כך, שילוב פנטסטי של מתנה ונסיעה זרקו אותי למקומות הכי קשים בחיי בישראל. אכן מתנת חזרה.

ואני מהלך ברחובות ישראל. שעה ביום. לפחות. משתדל. להילחם באכילת הפיצוי הרגשי. להילחם בעודף הגלידה. ולחפש את היופי והחן שכולם מדברים עליהם כאן. אולי החום ממיס אותם. אולי החן והיופי נשארו בעיר הולדתי, ובכרך הגדול אי אפשר למצוא אותם כלל. שכן, אני הולך שעה ביום. לפחות. משתדל. ולא רואה חן. לא רואה יופי. רואה ילדים קטנים מדי ערים בשעות מאוחרות מדי. רואה המון אדם שובע במקומות המדיפים לאוכל שומני מדי. וזול ויקר בו זמנית. רואה אנשים כבויי עיניים מהלכים ברחובות והמחשבה שישנו מקום בו אנשים ממש מחייכים אחד לשני (כן, חיוך מאולץ, צבוע, מתחסד, מזויף) כשעינהם נפגשות יכול להיות קיים מתרחקת והולכת ממש כמו ההליכה שלי.

וכן, אני מבין שאותם כותבים מהוללים לא יכולים להיות טועים.

אכן, שובו של הבן האובד.

[1]  היתכנות בעיברית היפר-מודרנית.

כנראה שהייתי בין שמיים לארץ, שדינו של אלאור אזריה היה בין שמיים וארץ. לכן, לא ידעתי שנגזר דינו שוב, של החייל האמיץ, וערעורו נדחה.

כנראה שהייתי לא בארץ, כשכל הסיפור של אלאור אזריה, החייל האמיץ, עורר הדים, דיונים, וויכוחים סוערים במערכת הישראלית. כך יכולתי להדחיק את הדרדרות החברה הישראלית שהסיפור הזה מסמן.

אבל כשנוחתים לתוך טקסט שכזה, שמפורסם באתר ישראלי כבר קשה להדחיק. כן, אי אפשר לדעת מי כאן הדפוק יותר, האתר המעין עיתונאי שפירסם כזה דבר, או אולי מי שכתב את הטקסט, שכן טקסטים שכאלה בעיתונות לרוב מפורסמים על ידי "גזור והדבק" בו ה"עיתונאי" (כתוב יוחאי עופר, אבל כמוהו עושים כולם) גוזר ומדביק את הטקסט של המקור שלו. לכן, לא ברור אם הטקסט הדפוק הבא מגיע מהמקור או שמא העיתונאי הוא שאחראי לו. לא ברור אבל לא כל כך חשוב, שכן הטקסט הבא מפורסם עדיין כרגע באתר NRG:

"בין היתר הוא מציין את האירוע המוחי בו לקה אביו וכן את מצבה הבריאותי הרופף של אמו. עוד מספר אזריה על סביו שהלחם בנאצים במלחמת העולם הראשונה"