חרונולוגיה חסרת חשיבות

בשר כל כך הרבה בשר. כל כך הרבה בשר יש מסביב. עד שהוא נראה אותו דבר. בכלל בא לי כבד. כל כך הרבה שנים לא אכלתי כבד. המון שנים לא אכלתי כבד. בטח פחות שנים ממה שאני חושב. פעם אכלתי כבד באמריקה. זה הרבה יותר קשה ממה שחושבים. לאכול כבד באמריקה. הם לא אוהבים לאכול איברים פנימיים האמריקאים. וכבד, כבד זה איבר פנימי. אבל פעם אכלתי שם כבד. חגגתי יומולדת עם מישהי. אוי, המישהי הזאת. מצחיק. בכבד יש המון בשר. המון בשר? לא, בכבד יש המון ברזל. ברזל זה בעצם כוח. זה ההמוגלובין שזורם בדם ונותן לנו עוצמה. זה וסוכר. המוגלובין וסוכר. המוגלובין זה בעצם החמצן שמגיע לנו למוח. הברזל אישכהו קושר את החמצן בדם טוב יותר, ולכן ברזל כל כך חשוב. יש הרבה ברזל בכבד. יש גם הרבה כולסטרול. לכן ברזל, לא, לא ברזל. לכן כבד לא מאוד מומלץ. לכן גם אני לא אוכל אותו כמעט. כבר שנים לא אכלתי כבד. טוב, נו חוץ מכבד קצוץ. כבד קצוץ אוכלים כל פסח וכל ראש השנה. יש חוקים. יש חוקים. מחקים. מחכים. מחכים לטלפון שיצלצל. אני מחכה לטלפון. לא, הפעם שום דבר לא רומנטי. אלא אם כן יש לכם תפיסות רומנטיות מעבר לסיפורי האהבה המקובלים כאן. תפיסה רומנטית של מלחמת בני אור בבני חושך, של מאבק הטובים ברעים. הטובעים ברעים. טובעים. הם ממשיכים לטבוע. עושה רושם שכולם הפסיקו לטבוע, התחילו לצוף. חרא צף על פני המים. וכושים שמתו לפני כמה ימים בניו אורלינס. איך לא סבלתי את אמריקה. לא, לא רק בגלל שאי אפשר להשיג שם לאכול איברים פנימיים. יש היגיון בלא לאכול איברים פנימיים של חיות. למשל לאכול מוח נשמע לי מזעזע במיוחד. מבחיל. גם לאכול לשון. אני לא אוכל משהו שהיה בפה של מישהו אחר קודם. אוי, הלצה בת מאתיים. בת מאתיים. בנימה הנכונה היא משעשעשת. הנימה הנכונה לא קיימת כרגע. נו, תצלצל. כל כך הרבה תלוי בטלפון הזה. תצלצל. לעזאזל. אין נימה משעשעת. בימים אלה אין שעשוע, אולי באיזה תגובה או שתיים שאני כותב. אולי באיזה חיבור בין בשר לכבד, בין כבד לדם. בין דם להמתנה. לנס שיגיע. אולי תפסיק כבר לצטט את אותם שירים של ליאונרד כוהן כל הזמן.לא נמאס לך. כל הזמן אותם שירים. אבל כל הזמן אני מחכה. לנס. שיגיע. רק מלחמה אם תבוא אם תבוא. גם את ברי כבר ציטטתי. אבל כל מה שכתבתי כבר כתבתי. כל מה שכתבתי כבר כתבתי. כל מה שכתבתי כבר כתבתי. כל מה שכתבתי כבר כתבתי. כל מה שכתבתי כבר כתבתי. כל מה שכתבתי כבר כתבתי. לופ לופו לופא קדוש. יש הצלחתי לצאת מזה. זה באמת היה אחד הקשים שהיו לי. הלופ. זה באמת משפט שאם חוזרים עליו אי אפשר ל צאת ממנו. כי הוא בהכרח נכון. והיום כשאני כבר לא מוצא מאחזים של נכונות יותר בשום מקום, שהכל נראה כמו משחק שמתוכנן שנפסיד בו, שאפסיד בו, שאי אפשר לנצח בו. משחק שאתה נלחם כדי להשיג משהו שרק יוביל אותך להפסד גדול יותר בשלב הבא. בו ההתקדמות שלך בשלב הזה מובילה לכך שאת השלב הבא תתחיל בנקודה גרועה יותר. נסעתי אם חברה. שאלתי אותה, תגידי, את חושבת שתגיעי לרמת החיים של ההורים שלך? ברור שלא. קידמה. קידמה. קידמה. יש את הסידרה שאינ רוצה לעשות. לא טלוויזיה. סידרה של פוסטים. על אנשים שאני מכיר. האנשים המעניינים בעולם. כך אני רוצה לקרוא לסידרה. אולי אם אני אכתוב עליה אולי אצליח אולי אצליח לכתוב אותה. עוד משפט כזה מוזר. קצת פחות מהקודם. ושאלה לסיום, מי יודעת על איזה בשר אני מדבר? ומי יודעת על איזה שיחת טלפון אני מדבר. ומי יודעת מה אני צריך לקנות מחר? ומי יודעת איך אקנה את זה מחר. ומי רוצה לבוא איתי לקניות מחר? ומי רוצה לעשות לי ילד. שיחיה בעולם תפלצתי שבו אין שום קשר בין שום דבר. חוץ מבין כבד לברזל, בין ברזל לדם, בין דם לחמצן, בין החמצן למוח. והמוח, המוח הוא זה ששולט בי בדרך כלל. אחרת מזמן הכל היה מתנפץ. בקול דממה דקה. אוי, אוקסימורון לסיום, איזה אושר גדול. אידיוט.

(אני ממש לא זוכר מתי כתבתי את זה. אני אפילו לא זוכר אם פרסמתי את זה כבר.)

בנסיעה באוטובוס ראיתיו פעם ראשונה, או אולי אז שמתי לב אליו בפעם הראשונה. ילד צעיר שעבר טראומה קשה, עובר טראומה קשה, זה המצב בו אני נמצא כרגע. אני לא מוצא את הקלמר שלי. קלמר בצורת נעל, אדומה או אולי לבנה, אדידס שכזאת, והוא איננו. אני בפניקה. והוא יושב שם לידי, מנסה להרגיע אותי, תירגע, זה קורה, אתה בטח תמצא אותו, אולי שכחת אותו בכיתה. הוא ישב, ולאורך כל הנסיעה ניסה להרגיע אותי.

נסענו יחד לאורך כל הנסיעה כי הוא עבד בקירבת ביתי. כך, כשמכרנו תוצרת מקומית מהגינה שלנו, הוא היה זה שצחק עלינו. ישבנו ליד מקום עבודתו עם קרטון ובו מיטב התוצרת, וניסינו למכור תוצרת זו במחיר סביר לעוברים ושבים. הוא בא אלינו, שאל, התלוצץ, הקניט, הכל ברוח טובה. הוא היה שם.

גם היום, עשרים שנה אחרי אותם מאורעות הוא עדיין שם. שיערו הלבין במשך עשרים שנה אלה. צורתו החיצונית כמעט ולא השתנתה. גם היום, כשאני חולף ברחוב בדרך לבית הוריי הוא עדיין שם. עושה את אותה עבודה שעשה לפני עשרים שנה. סביר שגם לפני עשרים וחמש שנה. מרוויח אותו דבר, אולי פחות, אולי יותר.

היום כבר אין ילדים שבאים ויושבים ליד תחנת הדלק שלו ומוכרים חצילים. היום מן הסתם יש עדיין ילדים שמאבדים קלמרים באוטובוסים בהם הוא נוסע למקום עבודתו. אותו מקום עבודה אליו הוא נוסע מדי יום ביומו במשך עשרים וחמש השנים האחרונות לפחות. מקום עבודה בו הוא ממלא דלק במכוניות שנכנסות, נשארות מספר דקות ונוסעות. לעתים הוא נותן להם גם עיתון כשהם מתדלקים. ממלא דלק, אולי בודק שמן לחלקם. וכך הוא עושה זאת יום אחרי יום, יום אחרי יום, במשך עשרות שנים.

אני חולף על פני התחנה, והוא עדיין שם. היו מי שהיו רואים בזה תמונה מנחמת. אותי זה לעתים מקומם, לעתים מחזק. מחזק את התחושה שהדיבורים על קידמה מגוחכים. המתדלק בתחנה שלי לא מבין על איזה קידמה אנחנו מדברים. בחייו שלו כמעט דבר לא השתנה, כבר עשרות שנים הוא מגיע לתחנה, מתדלק והולך. שום התקדמות, שום שינוי, אולי מספר הדלק עלה מ85 ל96. לו קידמה זו לא ממש משנה. אולי המכוניות גדלו, אבל גם קידמה זו לא משנה לו. הוא חי את אותם חיים. חיים קבועים, מסודרים, חסרי תוחלת, אותי לפעמים הם מייאשים. אבל אני לא הוא.

אם שבוע שעבר זה עוד לא היה ברור, השבוע כבר כולם מריחים דם.

נכון, ראיתי רק שני משחקים השבוע, אבל עם 3 קבוצות שהגיעו הכי רחוק שנה שעברה.

האיגלס שיחקו נגד אוקלנד ריידרס. היה משחק מזוויע. נורא ואיום. נראה שהריידרס הצליחו להדביק את האיגלס ברמה נמוכה במיוחד. האיגלס תמיד נראים כאילו חסר להם שחקן אחד. חסר להם שחקן אחד.

וכן, חסר להם גם מאמן התקפה. קודם כל צריך לרוץ. צריך לרוץ. ההתקפה של האיגלס לא באמת מתפקדת. כמו כל שנה, היא לא מתפקדת. חייבים להחליף את מאמן ההתקפה. הוא לא בונה תרגילי ריצה כמו שצריך, הוא לא מבהיר עד כמה היא חשובה, ושוב האיגלס נשארים קבוצה חד ממדית של מסירה, וגם כאן, כרגע יש להם רק את TO ואין להם WR שני איכותי. נכון, יש להם TE נחמד, אבל זה לא מספיק. צריך רץ אחורי חזק וגדול שישלים את ווסטברוק, צריך עוד רץ שני איכותי, וצריך להסביר לקו הקדמי איך פותחים חורים בשביל הריצה. האיגלס ניצחו, בקושי, ובגלל שהקיקר שלהם מוכן לקרוע את הרצועות ברגל העיקר שינצחו.

המשחק השני היה גמר הAFC של שנה שעברה. בניגוד לגמר הNFC של שנה שעברה ששוחק בבמחזור הראשון, (ראו סיקור של לפני שבועיים פשוט תלחצו על הקטגוריה), כאן הרמה לא היתה מדהימה. שתי קבוצות שלא מצליחות להגיע לאן שהן צריכות. עושה רושם שכרגע, שתי הקבוצות האלה נחלשו משום מה משנה שעברה. נכון, טום טום הפגין איזה דרייב או שניים טובים מאוד, וגם לפיטסבורג יש מה למכור, בייחוד כששני הרצים הראשונים שלה פצועים, אבל המשחק לא היה טוב. הפאטס ניצחו וגם זה היה בקושי ממש לקראת סיום כשרק ברבע האחרון הקבוצות מתחילות לשחק. אני חושב שהמשחקים אפילו נגמרו באותה תוצאה. 23:20.

שאר החדשות: לא ראיתי את שני המשחקים של ראשון בערב ושני בערב, רק שמחתי לקרוא שהג'יאנטס הפסידו, דבר ששם את האיגלס במקומם הטבעי בראש הבית הפאתטי שלהם.

אה כן, ועוד משהו מאוד מעניין. הקולטס. מוזר מה שקורה שם. ראיתי אותם בשבוע הראשון העונה, ומשהו קרה בהתקפה שם. הם לא מוסרים כמו שצריך, בניגוד לעונה שעברה. אבל ההגנה חזקה ויציבה. וכולם יודעים שאליפויות לוקחים בהגנה.