חרונולוגיה חסרת חשיבות

ראש השנה ויום כיפור הם חגים די סמוכים. הם מגיעים קרובים. מרחק של עשרה ימים אחד מהשני, ובעצם מרחק עצום. במהלך הימים האחרונים גשם של שנות טובות נוחת על כל אחד ואחת מאיתנו. אינספור שנות טובות.

אנחנו מקבלים שנות טובות מאנשים שלא שמענו עליהם, אודותם וכו'. האמת, השנות הטובות האלה לא כל כך מפריעות לי. הן כולן הולכות כלאחר כבוד לפח האשפה האלקטרוני. לא נורא כל כך. אמנם, מדי פעם אני תוהה כמה זמן השקיעה מזכירה זו או אחרת, במצוות הבוס/ית שלה, בעיצוב שנה חדשה זו (או בגניבת זכויות היוצרים מהאינטרנט). אבל תהיות אלה לא משאירות את חותמן עליי. לשנה טובה תיכתבו ותחתמו, אגב.

לא. השנות טובות מאנשים זרים לא מזיזות לי כלל. השנות הטובות מהאנשים שאני מכיר הן אלה שמביאות לי את הסעיף. לא, לא מכל האנשים שאני מכיר. בייחוד מהאנשים שאני מכיר וצריך להתמודד איתם. אלה אנשים ששולחים לי שנה טובה ובהצלחה, כשכל שאר השנה הם עושים כל שביכולתם להפריע ולהעמיד קשיים בדרכי. האתיקה מחייבת לשלוח שנה טובה, וכך הם עושים. שנת הצלחה. בוודאי. רק שיכולתי להצליח הרבה יותר לו הם היו עושים את תפקידם ומסייעים לי ולא מערימים קשיים על כל צעד ושעל בחיי. אבל זה לא מפריע להם לשלוח לי שנה טובה. להיפך, ניכר שהם נהנים משליחת שנה טובה זו.

זה גורם לי לחשוב דווקא על יום כיפור. את ראש השנה כולנו חוגגים. כולנו שולחים שנות טובות. גם אלה מאיתנו שלא שמים קצוץ על אלוהים או על השנה החדשה. כולנו חוגגים את השנה החדשה. אבל מכל אותם אנשים שמאחלים, האם מישהו מהם התנצל או הביע צער על איזשהו עוול שהוא גרם לכל אותם מאות אנשים שהוא שולח להם את האיחולים לשנה חדשה מוצלחת. אותו אדם ששלח לי שנה טובה, כן, זה שמערים קשיים על כל צעד ושעל שאני עושה, לו רק היה ממלא את תפקידו טוב יותר או מנסה לעזור לי כשצריך, האם הוא יתנצל על משהו? האם הוא יביע צער? יגיד סליחה? אנחנו עסוקים בלקחת את הדרך הקלה. אנו מאחלים איחולים ריקים. איש מאיתנו לא עוצר ומתנצל, עזבו מתנצל, מביע צער על כל העוולות המכוונות והטעויות הלא מכוונות שעשה בשנה האחרונה. לא. נמשיך לאחל לכל אלה שפגענו בהם שנה טובה. נמשיך לשכוח מהעוולות שעשינו. אותן נמשיך לעשות. נמשיך לא להתנצל עליהן או להביע צער. אנחנו טובים במעשים חלולים. בדברים שדורשים עשייה, לא צריך להגזים. לו במקום להשקיע את הזמן באיחולים דביליים לשנה טובה, היינו משקיעים זמן בבדיקת כל העוולות והטעויות שעשינו בשנה החולפת ובקשת סליחה על כל אלה, היינו במקום טוב יותר.

אז לא תקבלו ממני ברכת שנה טובה השנה. לא, אין לי שום כוונה לעשות זאת.

אני כן מניח שפגעתי השנה בלא מעט קוראות שלי. יש סיכוי סביר שהולכתי שולל יותר מקורא וקוראת אחת השנה. או שלפחות בעיני אותו קורא או קוראת הולכתי אותו שולל. אז אני מצטער על כך ואפילו מתנצל על כך. אבל אני אמשיך בכך. כתבתי זאת שוב ושוב ושוב. כותב שורות אלה כותב במספר בלוגים במספר זהויות שונות. מי שקורא, קורא על אחריותו, ואם הסיק מסקנות מהכתוב לגבי הכותב, אני מצטער על כך. אבל האחריות היא קודם כל על הקורא. אל תבנו דמויות ממה שאתם קוראים כאן. אני לא הדמות שתבנו ממני.

אני מתנצל גם בפני אלה שקוראים את הבלוג ואולי מכירים את כותב שורות אלה וזכו לעלבונות או לפגיעות קטנות או גדולות, מכוונות או לא מכוונות. אני אשתדל להמעיט באלה. לקחים? פעם הייתה לי החלטת שנה חדשה להיות יותר נחמד. זו הייתה שטות ממדרגה ראשונה. השנה? אולי אחליט לסיים דברים שהתחלתי. אולי לא. אולי אחליט לא להחליט. אולי לא.

בטוח אחליט לא לשחק את משחקי הנחמדות הטיפשיים האלה. לא אאחל שנה טובה למי שעסוק בלגרום לשנה שלי להיות רעה. אוה, את זה החלטתי. ועל כך איני מתנצל.

שנה שעברה הייתה זו שנת הפרישה של האוטובוס. אך סימלי היה שהוא יפרוש בדטרויט, עיר הולדתו ועיר תעשיית המכוניות, עם טבעת. אכן, פיטסבורג זכתה באליפות. אה כן, מי מכן שעוד לא הבינה, זהו עוד פוסט פוטבול. פוסט ביחס לראש השנה, מחר.

בשנת 2001, לאחר התאומים, קבוצה אלמונית עם QB אלמוני וחדש זכתה בסופרבול. רק השם שלה לא היה סמלי. קראו לה פאטריוטס. מאוד התאים לשנה אחרי ה911.

השנה הסיפור צריך להיות ניו אורלינס. העיר שקמה לתחייה לאחר שהוצפה. שנה שעברה זה היה קרוב מדי. השנה, אחרי שנה בה היא השתקמה, ניו אורלינס יכולה ללכת רחוק. למה? כי זה מתאים לסיפור האמריקאי של לקום מההריסות. זה מה שרוצים מהסיינטס. של ניו אורלינס. המנדיי נייט השבוע היה בדיוק מה שצריך. שבוע שלישי, שתי קבוצות מאותו בית, שתיהן עוד לא הפסידו העונה. הסיינטס, שהפתיעו את כולם כשעוד לא הפסידו, והפלקונס מאטלנטה שציפו מהם לגדולות. המשחק הלך כמו שצריך, הסיינטס ניצחו בצורה משכנעת. ועוד עשו את זה בצורה מוזרה מאוד. חסמו בעיטה וקיבלו TD בזכות זה. עוד TD ברברס.

אבל, מעבר לסמליות של עוף החול שקם מההריסות, של עיר שחייבת להשתקם וגם הפוטבול עושה זאת, יש גם פוטבול בניו אורלינס. אהבתי את ההחלטה של המאמן לרברס כפול כדי להשיג את הTD. זה אומר שהמאמן חושב. בכלל, הבעיה שם הייתה הרבה שנים המאמן הקצת דפוק שהיה להם. אז עכשיו יש מאמן חדש שחושב, וחושב אחרת. אז זו קבוצה מעניינת. נקודה בקשר לאטלנטה, כמו הרבה מאוד קבוצות בליגה, יש להם קושי לשחק כשמובילים נגדם. המשחק שלהם מבוסס על ריצה ועל ריצה של ויק. אם הם צריכים לסגור פער מאחור, זה מקשה עליהם, כי משחק ריצה בנוי למצב שאתה מוביל. לכן לאטלנטה היה משחק כל כך חלש. וכן, גם בגלל שכל אמריקה הייתה נגדם.

כמה חבל שהקרוליינה פנת'רס, קבוצה שמתמחה בלהרוס הכל (בייחוד את האיגלס), תהרוס לניו אורלינס את המאזן המושלם כשיפגשו עוד שבוע או שבועיים (לא הבנתי אם יש לNO שבוע חופש שבוע הבא, או לא).

הסיפור של העונה שעברה נחלש מאוד. בלי האוטובוס הפיטסבורג מתקשים מאוד. שבוע שעבר היה להם ניסיון שלישי ויארד והם מסרו. שנה שעברה זה היה מהלך אוטומטי של ג'רום. השנה זה היה מסירה. גם בן לא עובד כמו שצריך. זה התחיל מעולה עם חטיפה ואז דרייב עד לאנזון, שנחטף שם. מאז, זה היה משחק הפכפך בצורה יוצאת דופן, מרתק. משחק מצוין. שנגמר בניצחון חד משמעית של סינסי. אבל היה משחק טוב.

ושוב, תמונת הראי מהN. המשחק השני של הערב היה סיאטל נגד הג'יאנטס. אמרתי כבר שניו יורק לא קבוצה. הלכתי לישון כשהיה 35:3 קצת אחרי המחצית. מסתבר שנגמר 40:30. קשה לי להאמין שהיה מתח במשחק. המתח היחיד אצלי זה כמה זמן ימשיכו להתייחס לניו יורק כאל קבוצה שראוי להתייחס אליה.

אז זה למשחקים שראיתי. קצת על התוצאות האחרות:

הג'אגס שלי הפסידו לאינדי. כמה לא צפוי. ככה זה כשאתה כחי עם אינדי. מאכזב. האיגלס השתעשעשו עם סמרטוט הרצפה הקרוי סן פרנסיסקו. מזל שהם קיימים להוציא קבוצות מהפסדים מרגיזים. מזל גם שדטרויט קיימים. אחרת גרין ביי היו ממשיכים להפסיד כל העונה. אז ככה דטרויט איפשרה לברט פארב לחגוג 400 מסירות לTD. כמה לא מפתיע. זהו להשבוע. שבוע הבא האיגלס שלי במנדיי נייט. נקווה שגרין ביי לא יתפסו יום. בעצם, אין סיכוי שזה יקרה. כן, כפי שכתבתי בתחילת העונה, N ענין בN. והA היא ליגת A.

עת הסיכומים. כבר סוף חודש אלול, בעצם כבר תשרי, ויש אכזבה מבחינתי.

במצעד השנתי של גלגלצ יש שיר שמבחינתי מסמל יותר מכל את השנה האחרונה. כל שנה יש להם פרויקט מיוחד של להקה צעירה שלוקחת שיר ותיק ומחדשת אותה. אז איך קוראים לה, מירי מסיקה, שרה שיר של קורין אלאל. לעומת זאת, מטרופולין, להקה מתכתית עם רמיזות חברתיות לפועלים זרים ולשאר צרות, לקחו את "בלי לומר מלה" של שלום חנוך. הוא לא זכה במקום הראשון, השיר. הגיע מקום לא רע באמצע.

השיר של שלום חנוך נכתב אי אז בשנות ה-80, אם אני זוכר נכון משהו כמו 84 מתוך תקליטו הסופר פוליטי "מחכים למשיח". באותו תקליט היה גם את "הוא לא עוצר באדום" שכוון אל שר הביטחון באותה תקופה, שהכניס את ישראל לבוץ הלבנוני, אריאל שרון. השיר "בלי לומר מלה" עדין. מאוד עדין, עד כדי כך שבקלות אפשר שלא להבין את המסר בו. המסר החמקמק מצוי בשורה אחת בבית השני שהופך את כל משמעות השיר. "הסוף קשה, כמו ההתחלה" אומר השיר ו"הוא נוסע ונוסע, בלי לומר מלה." השאלה איזו מילה חסרה. השאלה לאן הוא נוסע. כמעט אי אפשר לדעת. כמעט קל לא לשים לב. אבל השורה שהופכת את השיר הזה לאקטואלי בשנה האחרונה היא "והנה הוא חוזר למלחמה, בלי לומר מלה". כן, גם השיר הזה מתייחס לאותה מלחמה, מלחמת לבנון הראשונה. וכמו נבואה ממש, גם השנה חזרנו למלחמה. גם השנה היא לא האמינה שהוא חוזר למלחמה. גם השנה חזרנו למלחמה. הגרוע מכל, גם השנה חזרנו למלחמה בלי לומר מלה.

הסטיקרים של "לא מפקירים שבויים בשטח" מזכירים לי את ה"בלי לומר מלה". כי כל אותם אלה שדורשים להחזיר את השבויים, לא אמרו מלה. הם לא אמרו ועדיין לא אומרים מלה על כך שהמלחמה לא הייתה יכולה להביא את השבויים חזרה. הם לא אמרו מלה על ההרס במלחמה. הם לא אמרו מלה על ההרוגים במלחמה, ישראלים ולבנונים. לא אמרו מלה. כי הישראלים תמיד חוזרים למלחמה בלי לומר מלה.

יש מי שנשאר מאחור, "ונדמה לו ששמע אותה צועקת". לא נדע אם אכן הייתה צעקה של מי שנשאר מאחור. ייתכן שהייתה, הוא, שהלך למלחמה, לא עצר לשמוע אותה. לא עצר לטפל בה. לא עצר להשקיט את הצעקה. בדיוק כמו שקרה במלחמה האחרונה. הצעקה של אלה שמאחור לא נשמעה, לא טופלה. מי שניהל את המלחמה, היה נדמה לו ששמע צעקה, אבל הוא לא עצר לבדוק. הישראלים לא בודקים את הצעקות של הנשארים מאחור. הצעקות האלה לא עוצרות את הלוחמים. אפשר להתייחס אליהן כאל דמיון.

את כל זה שלום חנוך כתב כבר במלחמת לבנון הראשונה. כל זה שוחזר, הועלה מהאוב, על ידי מטרופולין בתחילת השנה שעברה. כל זה הפך אצלי לרלבנטי מדי במלחמה הארורה האחרונה. זה הסיכום. לכאורה שיר על הירואיות אולי, בעצם שיר על הלחימה שלפני הכל. ההקרבה המטופשת שלפני הכל. הקודם יורים אח"כ חושבים בישראל. או כמו שג'ני כתבה, יורים וחוקרים. זהו כן שיר מחאה. מחאות שחוזרות בישראל כל הזמן. איש לא מקשיב להן. במדינה כוחנית, שהמוסר ממלחמה הוא שהיא נגמרה מוקדם מדי ושישראל כלוחמת לא הייתה ברוטאלית מספיק, איש לא מקשיב למחאות. הסוף קשה, כמו ההתחלה. תמיד יהיה קשה. תמיד יהיו מלחמות כוחניות כאן. ולא, לא בגלל הצד השני. בגללנו. זה הסיכום.

זה לא אופטימי. השנה לא הייתה אופטימית. אפילו התפיסה שצריך להיות רע יותר לפני שיהיה טוב יותר לא מנחמת. היא נראית טיפשית אפילו יותר מהאופטימיות.

אולי כל שצריך זה להחליף דיסק. שמנגן.

אולי כל שצריך זה להחליף את צורת החשיבה במדינה.

יותר קל להחליף דיסק. לשנות מוזיקה.

אולי לליאונרד כהן שישאל מי ייהרג באש ומי במים. אופטימי באותה מדה.

אפי פיין איתם תמיד סימל סוג של נאורות. זכות שכזו שמסמנת אמת.

היום הוא התראיין בלונדון וקירשנבאום, שעפר שלח היה במקום לונדון.

"חזבאללה, נסראללה, פדלאללה,כל האללה הזה כל הזמן, ואני לא מדבר על האללה אכבר ששומעים כל הזמן,..." ההמשך די ברור.

צריך להכות מכת מנע באירן, צריך להרוס 15,000 בתים ביהודה ושומרון ולגרום למיליון ערבים לעזוב את האזורים האלה, צריך לשכוח משטחים תמורת שלום. לצערי הוא לא הספיק להגיד מה צריך לעשות עם ערביי ישראל, למעט העובדה שהם הקצינו. היהודים לא הקצינו. הם תמיד כנראה היו כמו איתם. ישרים. גזענים. מבחילים.

עפר שלח ומוטי קירשנבאום לא היסו אותו כמעט. לא היה בכך צורך.