חרונולוגיה חסרת חשיבות

באמריקה, פתיחת עונת הפוטבול היא חג. משחק הגמר הוא חג לאומי.

באנגליה, בזמן כריסמס משחקים הרבה יותר כדורגל מכרגיל.

בישראל? בישראל, כמו בישראל הטירוף והטמטום משתלבים חלופות.

למשל, הארץ כולה רועשת כאשר שחקן ישראלי-יהודי משחק כדורגל ביום הכיפורים.

לעומת זאת, בחג סוכות השני, כלומר שמחת תורה, החג בו חוגגים את קבלת התורה, שמצווה עלינו את החגים, הפועל תל אביב משחקת כדורגל בחג. כל העיתונות כותבת על המשחק, כאילו משחק בחג הוא הדבר הטבעי ביותר שיכולה קבוצה ישראלית-יהודית לעשות. אז מה החוק? מותר לשחק בחג ובשבת, אבל אסור ביום כיפור?

(גילוי נאות, כש"א לא שיחק כדורגל ביום כיפור האחרון. מצד שני, הוא כן טס במטוס).

וביחס לפוטבול השבוע? האמת, שבוע די משעמם. טנסי ניצחה את הג'יאנטס, במשחק שהוכיח שוב שהליגה האלופה טובה יותר מהליגה הנכשלת. אטלנטה ניצחה את האלופה בניו אורלינס, הג'טס ניצחו את הדולפינס במיאמי, והוכיחו שהם אכן קבוצה רצינית. כצפוי, מספר הקבוצות הבלתי מנוצחות ירד פלאים. אם שבוע שעבר היו שמונה, השבוע נשארו רק שלוש. מתוכן אחת מפתיעה, קנזס סיטי, אחת מובנת, פיטסבורג סטילרס, ואחת באמצע, שיקגו, שהפתיעה וניצחה את הפאקרס. האמת, אותי זה לא הפתיע. גרין ביי היא קבוצה חסרת אופי בעשור האחרון. לשיקגו יש יותר מדי אופי. או שהיא מתפרקת, או שהיא מתפקדת. נקווה לשבוע טוב יותר שבוע הבא. ונקבל אותו, שכן מייקל ויק מקבל חזרה בפילדלפיה את יקיר העיר, נוט, דונובן מקנאב במשחק יום א' אחר הצהריים. מי צריך יותר מזה? אני. אני צריך שישדרו את המשחק.

החדשות בארצות הברית כבר אינן משודרות במשדרי החדשות, העיתונות הכתובה מזמן מתה. ולא, האינטרנט עדיין לא מקור החדשות. ישנם שני מוקדים של חדשות בארצות הברית בימינו, הרדיו ורשת הטלוויזיה של פוקס ומולן עומד בבדידות מזהרת ג'ון סטיוארט.

מי שצופה רק באחד מהם מקבל עולם מוזר מאוד. ישראלי שצופה באחד מהם, בכלל לא מבין מה נעשה סביבו.

הרדיו השמרני, על מנחיו השונים  והמשונים עד מאוד, תומך בישראל הימנית ועומד מאחוריה. ההתאמה בין הקו של הימין השמרני בארצות הברית ובין הממשלה הישראלית רבה. הימין הישראלי והאמריקאי צובע את האסלאם בשחור: אל תאמר מוסלמי, אמור טרוריסט. זהו המאבק שמוביל הימין השמרני בארצות הברית, אם נגד מסגד בניו יורק, ואם בכל מקום אחר. הרטוריקה היא רטוריקה מסתגרת, שונאת אחר, אפילו אם הוא לא מוסלמי אלא רק מקסיקני או אפריקאי. הכלכלה צריכה להגיע מכיסם של העשירים אל שאר העם, אסור לקצץ במסים, אסור להחזיק מדיניות רווחה, צריך להתחזק, להתחמש ולגרש את הנשיא הקנייתי-מוסלמי שהשתלט על אמריקה בדרכי עורמה.

לרדיו הזה יש המון כוח, כפי שאפשר ללמוד מכל מיני נצחונות קטנים וגדולים שתומכי מפלגת התה זוכים להם במקומות שונים ברחבי ארצות הברית. כך, בדלוויר הקטנה, מתמודדת אלמונית בעלת עבר מוזר, בשם כריסטין אודנל זכתה במועמדות הרפובליקנים לסנאט. התמיכה המרכזית אותה קיבלה אודונל הגיעה ממרק לוין והחרה החזיק אחריו שון הניטי. אפילו ראש למבו לא ממש תמך בה כי הוא לא שמע עליה. אבל אודונל ניצחה, בין היתר כי בחירות שכאלה מוכרעות במספרים קטנים של מצביעים. ההתבטאויות המוזרות של אודונל, שהשוותה אוננות לבגידה, הגיעו לכותרות רק אחרי שניצחה, אבל השיח הקיצוני שלה מאפיין את השיח שמובילים שדרני הרדיו השמרני עם ארבע שעות המדיה היומיות שלהם.

מול שיח זה ניצב ג'ון סטיוארט, שהכריז לאחרונה על עצרת להחזרת השפיות באמריקה. את העצרת הוא יעשה ליד מזבחו של לינקולן, בוושינגטון הבירה. סטיוארט מנסה להחזיר את השפיות כנגד הקיצוניות שהשתלטה על השיח האמריקאי. קיצוניות שמדירה אחרים, עסוקה בהפחדה, נותנת לבעל הקול החזק והקיצוני את תשומת הלב ומרכז הבמה על חשבון הרוב, שסטיוארט מנסה לשנותו מהרוב השקט לרוב העסוק. העצרת הגיעה לכותרת, וזכתה לתמיכה של גופים אמריקאים מרכזיים, דוגמת אופרה, שהבהירה שסטיוארט הוא אחד האמריקאים החכמים שהיא מכירה, ותמכה בעצרת ובמסר שלה.

לכן, סטיוארט מנסה לראיין אורחים שיחזקו את השפיות. אין זה מקרה שביום חמישי שעבר התארח אצלו המלך עבדאללה השני, מלך ירדן. במבטא שרק טוני בלייר יכול להתחרות בו (גם בלייר התארח אצל סטיוארט) המלך הסביר מספר דברים. אם נסתכל על חצי הכוס המלאה, המלך הסביר שההזדמנות לשלום קיימת. כולם יודעים מה צריך לעשות, כך המלך אמר לסטיוארט. הבעיה שלנו היא הקיצוניים, ואנחנו, המתונים, צריכים לעשות הכל כדי לחזק את המתינות ולא לתת לקיצוניים לנצח. אם הקיצוניים ינצחו, כך הסביר המלך במה שבטוח שהימין האמריקאי והישראלי יראו בו איום, המלחמה קרבה. ומה עם ירושלים, הקשה סטיוארט? דמיין, ענה המלך, שבמקום סלע של מחלוקת, תיהפך ירושלים למרכז לשיתוף פעולה בין שלוש הדתות הגדולות, שכולן מאמינות באותו האל.

אבל למלך לא היו רק חזיונות שווא שכאלה. המלך היה נחרץ הרבה יותר. אם סבב השיחות הנוכחי ייכשל, המלך צופה מלחמה עד סוף השנה האזרחית. בשנתיים שלאחר מכן, המלך צופה מלחמה במזרח התיכון בה חיילים אמריקאים יצטרכו להתערב בכדי להשכין שקט, כחלק ממדיניות אמריקאיות שלמה. אם השיחות יתקדמו, המלך צופה שגם סוריה תשתלב בשיחות, שכן התקדמות השיחות והשכנת שלום במזרח התיכון הופכת את כל הבעיות הגלובליות לבעיות אזוריות מוגבלות. סטיוארט האופטימי מטבעו שמח על ההבטחה שהמלך אומר שקיימת.

לו סטפן קולבר, הצד האחר של סטיוארט, היה מראיין את המלך, אין ספק שהוא היה מוצא חומר רב למצעד שהוא מכין. הוא מכין מצעד לשמירה על הפחד. לטעמו, הפחד הוא שהניע את האומה האמריקאית מהיווסדה, ובדברי עבדאללה מלך ירדן, יש מקום לפחד. המלחמה, שבישראל כל כך אוהבים לא לזכור שהיא הצד האחר של שלום, נמצאת בו. מי שמפחד ממלחמה, שיכין צבא. אבל פתרון טוב יותר מצבא הוא השכנת שלום. אבל במזרח התיכון השיח הקיצוני, הימני, המפחיד, זה שקולבר כל כך אוהב ומפתח, הוא המנצח. אז תהיה מלחמה, אפשר לחשוב, מי כבר ימות?

עונת הטלוויזיה החדשה באמריקה שוב שמה במרכז את מה שחשוב באמת, ילדים. סדרות המשטרה עסקו בחטיפתם של ילדים ומציאת אותם ילדים.

הטירוף עם הילדים אינו חדש, אבל היסטריה ציבורית יכולה להוביל לתוצאות גרוטסקיות.

למשל, קליפורניה רעשה בפברואר בעקבות חטיפתה של צ'לסי קינג. נערה זהובת שיער וכחולת עיניים שנחטפה. גופתה נמצאה לאחר מספר ימים, ומספר ימים לפני כן נמצא האשם. עבריין מין שישב בכלא ושוחרר על תנאי. מובן שהוא הפר את התנאי, דבר שהוביל לזעם ציבורי על החוק המאפשר לשחרר עברייני מין כנגד ילדים לחופשי, על תנאי. לכן, החלו הוריה של צ'לסי (שם המשפחה הושמט מהמאבק) להיאבק לשינוי החוק. הם רצו שהחוק לא יאפשר לעברייני מין לצאת לחופשי. כך, עברין מין שהורשע, יישב בכלא כל ימי חייו ללא יכולת לצאת לחופשי. מספר גורמים טענו שהחוק דרקוני. אחרים טענו שהוא יקר מדי, שכן הוא יעצים את כמות הפושעים שיושבים בכלא. אגב, קליפורניה מובילה במספר האסירים שלה, ומספר זה גורם לקשיים כלכליים במדינה עשירה ופושטת רגל זאת. אבל, הילדים השפיעו, וצ'לסי ניצחה. החוק הועבר והמושל שוורצנגר חיסל עוד חלק מזכויות האדם במדינה, כשאישר את החוק שבוע שעבר.

היפה בחוקים דרקוניים שהקיצוניות המטורפת שלהם מגיעה לעתים מהר מהצפוי. בקרוב יועמד לדין אדם שחשף עצמו בפני ילדים. הוא נהג לפתות אותם ואז להוריד את מכנסיו בפניהם. אלו הן כמובן עבירות מין חמורות. העבריין יואשם ויישלח לכלא לכל ימי חייו. כך קובע חוק צ'לסי, ללא יכולת ערעור או התחשבות במצבו של הנאשם. אדם זה יהיה האדם הראשון שיואשם בעקבות חוק צ'לסי. אמנם נאשם זה הוא מפגר בעל מנת משכל נמוכה משבעים, אבל לחוק החדש בקליפורניה עובדה זאת אינה משנה. העבריין בעל מנת המשכל הנמוכה משל ילד יישב כל ימי חייו בכלא, בגלל החוק של צ'לסי. ברור שמקומו אינו בכלא, אבל החוק לא מאפשר להתייחס אליו אחר. מראהו בטלוויזיה היה מכמיר לב, ואפילו תומכי חוק צ'לסי הבינו שמשהו כאן לא בסדר, אבל חוק זה חוק.

ככה זה עם חוקים דרקוניים שמקורם בהיסטריה ציבורית. חוקים הנכנסים לספר החוקים בעקבות היסטריה הם חוקים רעים שמובילים למצבים אבסורדיים. לו היו מחוקקים בעלי שיעור קומה, עמוד שידרה או לחלופין אומץ לב, הם היו מסבירים לציבור שחוקים דרקוניים שכאלה אין להם מקום בספר החוקים. אבל היסטריה ציבורית בשנת בחירות מפחידה את המחוקקים, המושל ודאי שאינו יכול לעמוד מול לחץ ציבורי, וכך החוק הופך למטורף יותר ויותר. כמו שאמר ג'ון סטיוארט בראיון שלו אצל אופרה וינפרי (על כך עוד מחר) החוק אינו יכול להיכתב על סמך המקרה המטורף ביותר. החוק צריך להתבסס על האדם הסביר, אחרת החברה כולה תידבק בטירוף שהחוק מכתיב. צריך להחזיר את השפיות לשיח האמריקאי וגם לחוקים. אבל עם טלוויזיה שדוחפת חטיפת ילדים כנושא מרכזי, בשנת בחירות שמקצינה את השיח, ועם היסטריה ציבורית שמוכרת עיתונים ומכניסה כסף לגורמים כלכליים שונים, סטיוארט ימשיך להילחם בטחנות רוח. ולהצחיק.

הבחורה היכתה במרץ בכדור הטניס באמצעות המחבט. הכדור התעופף ופגע בקיר הטניס מולה. מכה נוספת והכדור שוב עף לקיר ושוב חזר אל הבחורה. הבחורה היכתה בכדור בשלישית, הוא שוב עשה דרכו אל הקיר וחזר אל הנערה. בפעם הרביעית, הבחורה היכתה את הכדור, וזה עשה דרכו גבוה גבוה מעל לקיר, אל הרחוב שמאחורי הקיר. הנערה סיימה את אימון הטניס הקצר שלה.

שחקן הכדורסל שלידה שיחק מול חברו. כשעלה לקליעה לסל, הכדור בקושי פגע בלוח הסל. מובן שהכדור לא התקרב אל חישוק הסל. יריבו למשחק, חברו, השתלט על הכדור החוזר כידרר פעמים וקפץ. כשנחת, הכדור עדיין היה בידיו, בניגוד גמור לחוקי המשחק.