חרונולוגיה חסרת חשיבות

קבצנות יש לה שם רע. אותם אנשים הנמצאים בצמתים וכל מה שידם משגת הוא לבקש כסף מזרים. בחודשים האחרונים הלכתי הרבה ברחובות שלהם. כבר כתבתי על זה. וחיי הקבצנים חיים קשים הם. ומדוע העבודה הם עושים צריכה להיחשב עבודה? הרי כל שהם עושים הוא לשבת בקרנות הרחוב ולבקש מעוברים ושבים קצת כסף, או עזרה. בקשת עזרה היא משהו שכל ילד לומד בגיל די צעיר, וודאי שמבוגר אמור להיגמל ממנה. אולם רובינו לא היינו מסוגלים לעבוד כקבצנים. ולא, לא רק מפאת היותינו עליונים עליהם. הרי אנחנו, עבודתינו היא כזאת שתמורת הכסף שאנחנו מקבלים אנחנו נותנים שירות או מוצר כלשהו. ולכן אנחנו טובים מהקבצנים שכל שהם רוצים הוא כסף. ולא נותנים שירות או עבודה כלשהי. נתעלם מהשאלה האם השירות שאנו נותנים, או המוצר שאנו מספקים שווה משהו או מועיל (התשובה, נניח אתם עובדים בחברות כמו בנק או טוויטר, היא לא). אבל נתעלם מהשאלה הזאת. ונעבור לצידה השני של המשוואה. האם באמת הקבצנים אינם נותנים כלום. ובכן, נמשיך להתעלם מהדבר המובן מאליו שהם נותנים לנו, אותה תחושת סיפוק וודאות שאנחנו לא הם, שאנחנו הטובים, והם, אם לא הרעים, אז לפחות העצלנים, הפחות מוצלחים. כן, אותה תחושת סיפוק ועליונות. אבל נתעלם ממנה. שכן, כמי שהלך ברחובות בהם עובדים אותם קבצנים, לא הרגשתי תחושת עליונות כלפיהם (אני מרגיש תחושת עליונות כלפי רוב העולם, אז הקבצנים לא זכו ליחס שונה, ומצד שני, בקלות יכולתי לדמיין עצמי דר רחוב שכזה, עם בחירה או שתיים פחות מוצלחות, או עם הורים לא נכונים).

לא, הקבצנים נתנו לי משהו אחר לגמרי. הקבצנים נתנו לי את תחושת ההרגל. שכן, אותו הקבצן נמצא באותה פינת הרחוב, וכך כל יום שעברתי שם הוא בירך אותנו בברכה. גם אותה הסבתא נמצאת מול בית המרקחת מדי יום, המשמרת שלה היא אחר הצהריים. בבוקר ישנם שניים או שלושה קבצנים שונים שחולקים את הפינה של הסבתא. הם מוצלחים פחות ממנה. דנתי כבר בשלטים, ובסיפורים של היעדר המזל שהקבצנים מספרים לנו, וכך הופכים את חיינו לסיפורים מוצלחים משלהם. אבל השיגרה, ההרגל, הידיעה שישנם אנשים שיהיו שם (בצורה מסודרת), זה מה שהקבצנים נתנו לי בשלושת החודשים שהתהלכתי בשיטחם בין 20 דקות לשעה וחצי ביום. כך, זכיתי לראות את העבודה אותה הם עושים. אותה עבודה שרובם, כמו רוב האנושות, יהיו גרועים בה, לבקש עזרה וכסף מאנשים אחרים. אולם, כמו בכל מקצוע, ישנם העובדים הטובים יותר, שהשקיעו בסיפור שלהם, במיומנות הקולית הדרושה למשוך את קהל התורמים, ומשקיעים את ההתמדה הנדרשת כמו בכל עבודה כדי להמשיך ולקבל סכומי כסף מדי יום ביומו, במשך מספר שעות קבוע, כך שיוכלו להמשיך בחיים. ואם זאת לא עבודה, איני יודע מהי עבודה.

אם לא די בכך, כתבתי שהלכתי ברחובות שלהם. וכך צריך להגיד. הרחובות שלהם. הם גם נותנים תחושה של סדר חברתי. שכן הקבצנים המקצועיים הם אנשים נורמטיביים. כמו שהם עובדים לפרנסתם, כך הם, כמו שאר המסתובבים ברחובות צריכים סדר וחוק. הם תורמים לכך. הימצאותם שם מפחיתה את הפעילות הפלילית, שכן זאת מזיקה לעסקים שלהם. נוכחות תמידית של משטרה ומעצרים תגרום למי שיש לו כסף לא להתהלך ברחובות שלהם, וכך מקור לחמם ייגדע. ייתר על כן, המקצועניים בהם, דוגמת הסבתא, יודעים שהם צריכים להיראות נקי, לא מסוממים ודאי שלא חולים. כן, הם מכירים את הסדר החברתי ואוכפים אותו. השלט שיקבל כסף, כמו גם אנשים ודיונים וכמעט קהילה סביבו, הוא אותו שלט של הסבתא או של אותו אדם, שאולי הוא קבצן, אולי לא, יותר סביר שכן משלא, שעומד עם השלט שאומר שהגאולה מגיעה בקרוב אם רק תאמין (בישו, אבל זה כבר הפרט השולי), שבירך אותנו כל בוקר בכך שאלוהים יגן עלינו. כן, הקבצנים המקצועיים הם אמצעי אכיפה מצוין של סדר חברתי ונורמות חברתיות.

פוסט זה נכתב הרבה לפני שנושא הפליטים באירופה היה נושא חם, או בחדשות בכלל, וחיכה בטיוטה, בגלל חיי היומיום של הכותב. אולי אכתוב על הגירה בהזדמנות אחרת.

אז דמיינה לעצמכן שהוזמנתן  למסיבת פוטלוק, או לחלופין מסיבה בה כל אחד אמור להביא את האוכל למסיבה. המארח, עצלן שכמותו, טרח לספק את המקום, את הזמן, ואולי את רשימת המוזמנים – לא תמיד. אבל התעצל להכין את התקרובת. וכך, אתם צריכים להביא את האוכל. הדילמה ברורה, מה להביא? אולם ישנה גם דילמת המשך, הידועה בכינוי החיבה, דילמת האסיר. כדי לעשות את הפוסט הארוך קצר, אבהיר מה אני אביא, את הפילוזופיה מאחורי מה שאביא, ומדוע בעצם, הפוטלוק הוא משל לחיים.

ובכן, אביא כמובן את מה שאני ארצה לאכול. ובכמות שתספיק לי לצאת שבע. בעבר, כלל זה גרם לי להביא קולה ובייגלה, ליטר וחצי עד שניים מהמשקה, ושקית בייגלה (מקלות, כמובן). כיום, הקולה עדיין תגיע כמשקה, אבל איתה יגיע פירה תפ"א ואולי גם גלידה (או עוגיות). ככה זה, וישמן ישורון ויבעט.

ומה ביחס לדילמת האסיר? ובכן, אני תמיד מקווה שכולם ינהגו כמוני. בכלל, זוהי התקווה הנכזבת שלי להתנהגות העולם. "ומה היה קורה אם כולם היו חושבים כמוך?" נשאלתי לא אחת. התשובה שלי הייתה אחת: "העולם היה טוב יותר!"

אתה לא רציני, את ודאי אומרת לעצמך, אם כולם יביאו בייגלה וקולה העולם יהיה טוב יותר?

וכאן צריך להעיר הערה על יופיו של העולם החברתי, ובייחוד על יופי הגיוון שבו. אתמול מילאתי סקר בו נשאלתי שאלות גזעניות למדי (האם תסכים לגור בשכונה מגוונת/לא מגוונת).  דמיינה לעצמכן עולם שבו כולם אותו הדבר. לא, לא אמרתי כולם חושבים אותו הדבר, אלא כולם אותו הדבר. נתרגם זאת למסיבת הפוטלוק. את הזוועה הזאת ודאי יצא לכם להכיר. דמיינו לעצמכם שכולם אותו הדבר, נגיד אמריקאים בני 22 שאך גילו את נפלאות האלכוהול. הפוטלוק ייראה ככמות אינסופית של שישיות בירה. שכן כולם יביאו שישיות בירה, ייתכן ומסוגים שונים, (כיום כולם יביאו IPA  או אולי PBR או משהו כזה). הזוועה, וכמובן, שהמסיבה אולי תהיה מאוד שמחה, בשני סיבובי השתייה הראשונים, אולם תדרדר משם ככל שהשתייה תיגמר. ואוכל לא יהיה. או זוועה דומה לזאת, נניח נשים אמריקאיות מהמעמד הבינוני גבוה באיזור ליברלי ולבן מדי. אחרי סלט הטופו החמישי מישהו (אני) ירצה להקיא. שכן, כל האנשים האלה, שהם כולם אותו דבר, יביאו את אותו הדבר לאותה מסיבה, שבה הם צריכים להביא את האוכל. אז לא, איני מתכוון שכולם יביאו את מה שאני אביא. לא, אני לא חי בעולם שבו כולם כמוני. תודה לאל. עולם שכזה היה נורא לחיות בו. אחד כמוני בהחלט מספיק. ויהיו שיאמרו יותר מדי.

אבל בעולם מגוון, שבו כולם יחשבו כמוני, כלומר כולם יחשבו להביא את מה שהם אוהבים בכמות מספקת להם עצמם למסיבת האוכל. אוה, עולם זה יהיה טוב. שכן האחת שאוהבת טופו (למה לעזאזל מישהו ירצה לאכול נפט, עדיין איני יודע), תביא סלט טופו ואולי גם סלט קינואה, או אפילו סלט חומוס, כדי שיהיה לה מספיק מה לאכול (אין כמו סופר החלבון של החומוס!), השתיין יביא את הבירות שלו, ואולי אפילו ויסקי. אני אביא את הפירה או הבייגלה או הקולה, כדי שמי שירצה לשתות לא יתחייב להשתכר. וכך כל אחד ואחד מאיתנו יביא את טעמו הוא והעדפותיו היא, האוכל יהיה מגוון מספיק, לא נמות משעמום, הרעלת אלכוהות או טופו (איני יודע מי מהם יותר גרוע).

וכך פתרנו את בעיית הגיוון. ומה עם הרעב העולמי, אתן ודאי שואלות? או, אם כל אחד ידאג לאוכל שלו בכמות מספקת, אזי ודאי שיישאר עודף. שכן, אי אפשר להביא בדיוק את הכמות המספקת. וכיוון שאיני רוצה לצאת רעב, אביא יותר בייגלה או פירה ממה שאני יכול לאכול. שלא נדבר על גלידה, שתמיד מגיעה בקונטיינרים גדולים יותר ממה שאדם אחד יכול לאכול (עוד לא הבאתי גלידה חצי אכולה למסיבה שכזאת). וכך כמות האוכל תמיד תהיה גדולה יותר מהצורך של היחיד המביא אותה. ואם כולם היו כמונו, כולם היו מביאים כמות גדולה יותר ממה שהם צריכים לצרוך, וכך היה עודף. אולי זהו עודף הערך עליו דיבר מרקס (וכל אולי, מניח אולי לא). וכך, ישנו ערך עודף במסיבת פוטלוק בה כל אחד מביא יותר מכמות האוכל המספיקה לעצמה (אבל לא בהרבה).

כן, הדאגה העצמית המלווה במגווון האנושי היא המתכון להתקדמות האנושית. שכן, ההבנה שהמגוון מעשיר את הסביבה שלך ותורם טעמים נוספים לחיים מובילה לחיים טובים יותר. והדאגה לעצמי לעולם אינה יכולה להיות רק לעצמי, וחייבת להיות טיפה מעבר לעצמו, וכך יהיה לכולם מספיק.