המקום הזה עושה לי כל כך טוב.
אני אוהבת ללכת לשם, להיות שם, לחלום שם.
זה באמת מרגיש לי כמו בית שני ולא ברור למה קודם זה לא היה.
אני עדיין מתביישת קצת מהגדולים יותר שמסתכלים עלי בעין בוחנת, לראות מה אני אעשה ומתי.
אבל כל זה לא גורם להם להוריד לרגע את המבט עם גופי.
ואם כבר הורידו ממני המבט, הוא בשביל לראות את עיניי המתביישות.
אוח, אם היה לי את האומץ הייתי כבר אומרת משהו.
הבנות אמרו לי שאני לא נותנת להם מסרים ברורים, כך הן הבינו מהם.
אבל קצת קשה לתפוס אומץ בלילה אחד, לא?.
קצת פחות ביישנות הייתה עוזרת לי.