ירושלמי בהוליווד
It's my party and I'll cry if I want to |
| 3/2005
 הרהורי בוקר
הבוקר קמתי מהורהר. לא יודע למה. ככה יצא, כנראה. חשבתי לי על כל מיליארדי (כן,כן) האנשים שלא מבסוטים מהחיים שלהם, שקמים בבוקר והולכים לעבודה שהם שונאים, דופקים שעון ודופקים חשבון. כל היום מזיזים ניירות מצד לצד או מחזקים איזהשהוא בורג במערכת סימבולית, מקבלים חרא כסף או המון כסף אבל זה אף פעם לא מספיק למה שהם רוצים, חוזרים הביתה ואוכלים אוכל גרוע וצופים בשקרים שמוקרנים אליהם ישירות לתוך הבית. הגשמה עצמית? חזון? אינדיבידואליות? יצירה? מילים גסות. עגום.
מזל שאני לא מכיר אף אחד כזה, כי כבר הייתי משכנע אותו שיפתח עיניים ויפסיק להאמין ללוקש שמוכרים לו, כאילו שיש משמעות בחייו והתרומה שלו למנגנון היא מכרעת. בעצם, אני כן מכיר אחד כזה, אבל אי אפשר לשכנע אותו. גדל איתי, גנב איתי את פיסטוק החמור בכיתה ה' . ועכשיו הוא מורה לשל"ח בבית ספר במעלה אדומים, ובטח בעוד כמה שנים הוא יעשה הסבה לסוכן ביטוח (לטובת ההפרש בהכנסה, כמובן). עושה מילואים כי זה חשוב (בשלישות איפהשהוא) ונוסע באוטו שמונים ומשהו, צעיר ממנו רק בעשור. עדיין תלויות בחדרו תמונות שהוא קיבל בסוף התיכון, עם ההדגשה המהוללת "תמשיך להיות כזה חברה'מן" , וזנב של פצצת מרגמה שהוא מצא באיזה טיול. בשבוע שעבר הוא התחתן עם אחת, עובדת זוטרה ב"בזק".
מזל טוב לכם, צ' וג' ונותר לי רק לאחל שתרגישו שיש לכם חיים מאושרים.
הצטרפתי לשביתה של לילי ובאתי לים
יום טוב, חיים מאושרים ומלאי הגשמה עצמית
N
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
