ירושלמי בהוליווד
It's my party and I'll cry if I want to |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
יומן מחלה
קראתי את כל הפוסטים ולינקקתי (ברשימה משמאל) לאלה שקשורים לאחותי ולמצבה.
מדהים לראות את רכבת ההרים האמוציונלית משתנה מאופטימיות לפסימיות בטווחי זמן כה קצרים. בשלב מסויים (16 בדצמבר) פשוט הפסקתי לדבר על זה, כנראה מתוך מחשבה שמדובר במשהו שלא באמת יקרה.
קריאה של כל החומרים הראתה לי שלא כתבתי על ההקרנות, הסטרואידים, השיעולים וקשיי הנשימה. ולא כתבתי עליה כאדם - אשה צעירה, בעלת אופי מיוחד וכוחות נפשיים במידה מפליאה. אופטימית עד הסוף, תמיד מחוייכת. אשה שעוד לא הספיקה אפילו לגבש את שאיפותיה ולחלום. אבל לא הפסיקה לקוות.
היא לא ידעה על עצם קיום הבלוג. התכוונתי להראות לה אותו במהלך הביקור בארץ, על מנת שתוכל לראות את תגובות התמיכה והכוח שכולכם העברתם אליה ואיחלתם לה. עם העצב שמלווה את ההחמצה הזו, יש לי נחמה אחת, והיא שאת רוח דבריכם היא קיבלה ממני על בסיס יומיומי, בשיחותינו הטלפוניות ובצ'אטים היומיים שלנו. אני הייתי זה שהרגיע ועודד אותה, ואת רוב הכוח לעשות את זה שאבתי מתמיכתכם. אולי זו הדרך שלי להגיד תודה על הכל, אולי אני סתם בקטע אמוציונלי רגשני כי כל היום ישבתי וקראתי את כל קורותיי ברצף ואני מתגעגע נורא לאחותי, ומוציא את זה עליכם. לא יודע. גם לא יודע אם אכפת לי. זה לא ישנה את העתיד, אבל לפחות זה מוכיח לי שאפשר איכשהוא להתמודד עם העבר. אפילו אם זה רק בצורה חלקית.
לנוחות הקורא וכדי לשמר את רוח העיקר, בפוסטים שבהם מדובר גם בנושאים אחרים מופיע הטקסט הרלוונטי באותיות נטויות, מוגדלות ולילכיות בתוך שאר הטקסט.
דיסקליימר: מדובר בחומר עצוב מאוד, לפחות עבורי (בכיתי פעמיים תוך כדי קריאה).
ובשבילי, אני חייב להוסיף כמה תמונות. אולי ככה אחזור לשגרה, לפחות חלקית.
ערפילי בוקר עוטפים את אהובתי בסקרמנטו
אגם שאסטה, צפון קליפורניה
הר שאסטה
מעכשיו, רק טוב
N
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
