| 10/2005
אם כבר אתה יושב, יש לך בלוג לעדכן
כן, כן, הייתי פשוט חייב לא לישון כלל וכלל לילה לפני האניוורסרי שלי ושל הלא-לכתוב-בבלוג. לא קניתי לו מתנה. מרוב העייפות אפילו לא היה לי כח לרוץ למכולת ולקנות לו קופסאת שוקולד, שיראה שאני באמת זוכר ומשקיע.
פאקינג בלוג. אם רק יכלתי לקחת בחזרה את כל הטעויות הנוראיות שעשיתי, כמו לכתוב פוסטים גרועים, כמו למחוק דווקא את הפוסטים שהיו להם 1000 תגובות, כמו ללחוץ על הלינק שאומר ליריב לא למחוק את הבלוג שלי שלושה חודשים לאחר הפוסט האחרון, ואז לא הייתי מחוייב לשבת ולכתוב לכם מה שעולה לי לראש כרגע, לאחר כמעט 24 שעות בלי שינה.
אבל מה זה כבר כמעט-24-שעות?! הרי, אני גבר קשוח ומפחיד. ה24 שעות האלה מתותתת שאני אעשה איתן מה שבא לי ולאחר מכן אוכל את ילדיהן... הדקות.
כפי שאתם רואים, אני לא במצב הכי מושלם לכתיבת הפוסט האגדי הזה, למרות כל המאצ'ויות שנוטפת ממני, אבל לפחות אתם יכולים להיות בטוחים שהפוסט הזה הוא "טרו". הוא לא מורכב ממספר אייטמים שכתבתי לאורך השבועות האחרונים תוך כדי גיחוך על כמה שאתם הולכים להאמין שכתבתי את זה על המקום ואני באמת שנון ומבריק כפי שהטקסט מעיד. אתם אפילו יודעים שלא גנבתי את החומר ממקור איכותי יותר מבלוג חביב זה, שצבעיו עדיין לא מתאימים, אבל לפחות התרגלנו.
שנה בדיוק לא כתבתי בבלוג. כמובן שאני יכול לעשות את הברור מעליו, ולכתוב על כל מה שקרה לי בשנה האחרונה במין קולאז' מהיר מגניב כזה עם נארייטינג שלי בקצב מטורף, אבל הפעם החלטתי שאני לא זה שמעניין אתכם, אלא בלוגים בכללי. בעקבות החלטה זו, הכנתי לכם פינה קצרה הדוחסת מספר דברים שהבלוג פספס בשנה האחרונה.
פינת "דברים נוראיים שיכלתי לכתוב עליהם הומור שחור ולא מתאים, אילו כתבתי בבלוג"
הטסונמי - לא זוכר מתי זה היה, אני אנחש שזה היה לפני פחות משנה, הרי אני לא מוצא בבלוג שום זכר לבדיחות "הו, נראה לי שהם נסחפים" וכאלה. בסעיף הזה תנו לי להגיש לכם בפעם הראשונה את שורת המפתח של הפינה - גוו גוו הומור שחור גוו. שורה זו אוביוסלי פועלת כ[הכנס פאנצ'ליין מצחיק כאן, כי לא הייתי פה בשביל לעשות את עבודתי]. Work with me.
הוריקן קטרינה - צר לי על המרדיגראס, צר לי על בג'אז, אבל האנשים עדיין היו צרפתים ואמריקאים. גוו גוו עוד הומור שחור גוו.
ההוריקן שעקב אחר קטרינה - יודעים מה? אפשר לחשוב, איי דאוט איט שיש יותר מדי בלוגים בבלוגספרה (או איך שלא קוראים לזה, הרי אני כבר לא מעודכן בלינגו העכשווי) שכתבו הרבה על ההוריקן הזה, לא רק שהשם שלו היה כל כך דומה לשל קטרינה שאני לא זוכר מה הוא, הוא גם סתם ניסה להדחף לספוטלייט. "לא, לא, אני שונה לגמרי, תראו, אני בא מכיוון אחר", תעשו לי טובה. דונט גוו גוו הומור שחור, דונט גוו, אין סיבה.
חברי לכיתה שקפץ השנה למותו - כפי שמורה טובה אמרה "הוא היה ילד נורא קופצני", פודוםפאש. אתם רואים איך אני משקיע בבלוג, למרות שעברה שנה? ולמרות שגם אז לא היו לי קוראים? אני עכשיו הכנסתי בדיחה בכזאת קלילות על נושא כל כך קרוב וכואב, שאפילו חברי הקרובים, הנוראיים ובעלי הומור כל כך שחור שלא יכול לשבת במקדימה של אוטובוס, יכריזו עלי כאיש זר. בכדי להציל את עצמי מהמבוכה הנוראית של חוסר חברים, ובגלל שתקשיבו, דיי חיבבתי את הבן אדם, ובאמת שחבל, אני לא מוסיף כאן הומור שחור, היה מספיק הומור שחור.
אבל לאאאא... למורה שנסעה בכיוון הנגדי של הכביש - הו, כן, אחת המורות המצחיקות. לא אהבתי אותה, לא שנאתי אותה, לא הרגשתי אליה הרבה בכלל מעבר למנת זלזול קלה וקצת שיעשוע. פעם בכיתה י' היא התעצבנה על תלמיד בכיתה שלנו, וזרקה עליו מפתחות. הם פגעו לו בראש. זה היה מצחיק. גם תאונת הדרכים היתה משעשעת למדי. שוב, לא בגלל שהרגשתי שמגיע לה, לא הכרתי אותה ממש בתור בן אדם, אלא בגלל שישו מזדיין הנצרי (בתרגום חופשי), היה הרבה מוות באותה תקופה. אז כן, אני משער שאילו כתבתי בבלוג באותה תקופה, היה לי פוסט בארכיון המוקדש לגמרי לבדיחות כולם-מתים-ברוטברג, בדיחות כולם-מתים-אניווי ובדיחות אוה-כמה-שהייתי-רוצה-שהאנשים-האלה-והאלה-ימותו-גם. נראה לי שאתם כבר מכירים את הפרוצדורה (ואני עייף מדי כדי לעשות עוד שינוי קל בטאגליין) אז תגידי את זה כאילו אתם בגיימשוו אמריקאי משנות בשמונים. בבקשה? גוו גוו הומור שחור גוו.
רעידת האדמה הגדולה הזאת - meh, ערבים. גוו גוו הומור שחור גוו.
פיקאפ עלה בערוץ 10 - מזל ש10 זה ה11 החדש. קיוויתי שאוכל לכתוב פוסט שלם בלי להזכיר את פיקאפ, הרי אני פתחי את השנה בחתירה מטורפת נגד המוסכמות שלא בא לי עליהן. לרדת על פיקאפ נורא בסטייל עכשיו, כפי שהדגים לי חברי הטוב (שהוא לא אני, אח של ג'ונו, ראו פוסט נרגילה) אבל לא מספיק טוב כדי לא לרדת על תכנית שהוא אף פעם לא ראה למרות שגם אם הוא היה רואה את התכנית היו לו אלפי סיבות לרדת עליה, דרור "זה שתקוע בפיפטיז ושמו כבר לא בדוי" גולדין. אין בסעיף זה שום הומור שחור. אינפאקט, אין בסעיף הזה שום הומור.
הוריקן סטאן - אני בכלל לא יודע איפה ההוריקן הזה היה, אני פשוט יודע שהוא, כמו כל שאר אסונות הטבע בשנה-שנתיים האחרונות, מעידים על זה שאנחנו נמצאים כרגע בתקופה קצרה של פרה-אפוקליפסה. זה לא הומור שחור ברמה שזה מחאה נגד האנשים שממציאים את השמות. סטאן? סטאן?! אנחנו בתקופה פאקינג פרה-אפוקליפתית ואתם קוראים להוריקן בשם סטאן? סטאן זה לא בדיוק שם שמכניס אימה לליבם של האמיצים, נאו איז איט? בעצם, הוא גם לא בדיוק עושה את העבודה שלו בנוגע להכנסת אימה לליבם של אנשים עם פוביה קשה לאסונות טבע. הנה דוגמא קצרה:
"היי, פוביה-לאסונות-טבע-מאן, שמעת יש הוריקן חדש?".
"אבוי לי, כולנו עומדים למות, אני הולך להתחבא מתחת לשולחן העבודה שלי ולהשמיע קולות של בכי כל דקה שנייה".
"תהנה. אגב, להוריקן קוראים הוריקן סטאן".
"אוה, זהו שם מגוכח, איני מסכים לקבל את זה שישנו הוריקן כזה. אני הולך לשחק באקס-בוקס".
כפי שבטח שמתם לב, פוביה-לאסונות-טבע-מאן לא לקח את ההוריקן ברצינות, למי שלא שם לב, הנה שידור חוזר במהירות מואטת: "זהו-" "שם-" "מגוכח-".
There you have it, folks, השם סטאן יותר מתאים כאלטרנטיבה לנד פלאנדס מלהוריקן. ובכח אני אסיים את פינת ה"דברים נוראיים שיכלתי לכתוב עליהם הומור שחור ולא מתאים, אילו כתבתי בבלוג" בקאטצ'י ליין שלי, שלא אוכל לחזור עליו שוב לעולם, עד להיאטוס ארוך לפחות כמו זה - גוו גוו הומור שחור גוו!
מקווה שנהינתם בפינה הראשונה בפסיכולוגיה הפוכה לשנת 2005, בזמן כתיבת הפינה הגעתי למסקנה שהתכניות שלי להיום בכל זאת כוללות לשבת הרבה ולשבת עוד קצת, אז אני אוכל להשתמש בתוכניות הגאוניות האלה לצורך כתיבה בבלוג. למרות זאת, הגעתי למסקנה שהמסקנה הקודמת תדרוש הרבה מאמץ, אז עשיתי ממנה כדור קטן וניסיתי לקלוע לפח. ופספסתי.
אעבור במהרה לפינה קצרה של דברים שפספסתם בחיים שלי.
פינת "ג'יזוס פאקינג קרייסט איזה משעמם לשמוע על יואל, אלוהים שזה יעבור כבר".
המשך שנת הלימודים - י"א
היתה שנת לימודים מעניינת, למדתי הרבה על חברי, על החיים ועל עצמי בתור בן אדם.
הקיץ בין י"א לי"ב
היה קיץ מעניין, למדתי הרבה על זה חברי, על החיים, על עצמי בתור בן אדם ועל איך שחומצה רדיאואקטיבית יכולה לגרום לאנומליות בגוף.
תחלתה שנת לימודים - י"ב
תחילת י"ב היתה מעניינת, למדתי הרבה על איך זה בלי חברים, על כמה שהחיים בזבל ועל עצמי בתור מוטאנט מפלצתי ללא אף כוח על אחד.
האייטם הקודם היה גרוע, אני מסכים, אבל זכרו שאני חושב על מה לכתוב בפוסט הזה בזמן שאני כותב אותו. זכרו גם, שמלכתחילה לא היו צריכות להיות לכם משהו ציפיות מהבלוג הזה.
הנה תנו לי להוסיף רצף הודעות מלפני שניות אחדות, כדי להעשיר את הפוסט המדהים הזה:
*sweet-life*:
מה נשמע?
Rock LOB-STAH:
עייף!
*sweet-life*:
למה???
אל תהיה עייף!
תחייך!!!
העולם יפה היום!!!
Rock LOB-STAH:
העולם היה יפה גם אתמול
ולא ישנתי מאז.
הא? הא?! לא היה שווה את זה? אלוהים אני עייף. ואני בכלל אגנוסטיקן. אז "או שכן אלוהים או שלא אלוהים, אני עייף" יותר מתאים. עבדו איתי שוב פעם.
בשנה האחרונה לא רק איבדתי חצי מראשי, ניהלתי שיחות מצחיקות וביליתי לילות שלמים בניסיון לישון עם עוד שני אנשים על מיטה וחצי, ללא הצלחה רבה. אני גם ראיתי הרבה מאוד טלוויזיה. הו- כן, נכנסתי לזה חזק. הדבר החמוד הזה הנקרא על ידי משתמשיו "דה מייטי ביטורנט" הפך לחברי הטוב ביותר. נכון, הוא לא דברן גדול, אבל הוא עושה את עבודתו בצורה יעילה ותמיד נותן לך את האמת בפנים. גם אם האמת היא נוראית כמו 2kbp/s. השנה הייתה שנה נחמדה של התמכרות לסדרות, למשל:
The O.C - אין כמו חבורת טינאייג'רים עשירים מדי שאין להם משהו יותר טוב לעשות מלהתחיל ריבים במסיבות פורמל-דרס.
One Tree Hill - יש כמו חבורת טינאייג'רים לא-משהו-עשירים-אבל-לא-עניים שעושים דברים רגילים, בין השאר משחקים כדורסל ושורפים את המשרד של אבא שלהם שעזב את אמיהם לפני הלידה בשביל לשחק כדורסל ולהכניס עוד מישהי להריון עם בן שיהפוך למאגניב כשהם הופכים לחמודים-עמוקים-כאלה-אבל-לא-בקול-קידז-קראווד ויתייחס אל חברה שלו רע ככה שהם יכולים לגנוב להם אותה. סדרה חמודה.
Smallville - סוף סוף הסדרה קשורה לסופרמן. שור, הם זרקו את השם קלארק קנט, את השמות של ההורים שלו, לאנה לאנג ו"קריפטונייט", אבל עד עכשיו זה היה פשוט פרופגנדה ארוכה נגד מוטציות, ואתם יודעים כמה אני בעד מוטציות.
Desperate Housewives - העונה הראשונה חמודה, העונה השנייה מטומטמת.
Firefly - ג'וס וודון הוא באמת האליל שלי. הסדרה הזאת היא מדהימה. מערבון בפאקינג חלל. מערבון, כן? וזה בחלל. גאוני. יצא גם סרט לסדרה, לאחר שפוקס הורידו אותה, כמו כל תכנית טובה בעוברת ברשת שלהם (אהם, פאמילי גאי, אהם). שידרו את הסרט (סרניטי) באייקון. ניסיתי למכור את גופי בעד כרטיס. אחד הציע לי כרטיס בעד לגמור לי על הפנים. אז הוא ברח. לא השגתי כרטיס.
Angel - עוד סדרה מבית וודון. אמנם זה הגיע קודם, וזאת סדרה פשוט גדולה, אני מעדיף את פיירפליי.
Northshore - תנו לי סיבה אחת למה אני רואה את זה, כי אני לא מוצא.
Life as we know it - מה בנים רוצים? אני, פור וואן, אשמח לסדרה טובה יותר, מצד שאני אני רואה את זה, אז אין לי טענה מוחצת.
LOST - ראיתי ביום כיפור הזה את כל העונה הראשונה, פולווד ביי כל מה שיש בעונה השנייה. אני מכור, כל כך מכור אינפקט, ששני צירפה אותי לפורום אבודים. הפורום הוא קצת כמו שתי הסדרות האחרונות שציינתי לפני זאת. הוא חסר תחליט ומלא באנשים מטומטמים בלי אישיות ממשים, ואני בכל זאת ממשיך לקרוא. תנו לי לתת לכם דוגמא: בסדרה "אבודים" יש סדר מספרים שנחשב נורא מיסטי וקשור לכל דבר - המספרים, כפי שרוב האנשים שרואים את הסדרה כבר יודעים, 4 8 15 16 23 ו42. האנשים המטומטמים-מתוחכמים שם מנסים למצוא קשר בין המספרים לסדרה. לא קשרים ברורים, מיינד יו, That would be too easy. הם מוצאים קשרים שקשים יותר למצוא, שצריך לחפור, והרגע שאתה מוצא זה ברור שיוצרי התכנית תכננו את זה מקודם. למשל זה שבפרק אחד היה טקס אזכרה לזוג שבת, הם לא הכזירו את הסרט "ווילי וונקה" (יש כזה סרט? לא, אבל לא נורא, יש כזאת דמות בסרט). הידעתם ברולד דאהל, הסופר של הספר, נולד ב1916 (צירוף מקרים? איי ת'ינק נוט) ומת... עכשיו תבינו כמה זאת סדרה מתוחכמת, איך שהם חשבו על כל דבר קטן: הוא מת , לא בשנה שהיא כמו מספר מהסדר, אלא ב23 לנובמבר 1990. ה23! גם אחד מהמספרים, כאילו? זה מטורף! המטומטמים הפחות מתוחכמים משמחים אותי עם יציאות טובות כמו "רגע, אז המטוס התרסק או מה?".
Family Guy - מדהים. יש לי את העונה הראשונה, השנייה והדבר הקטן הזה שהם אוהבים לקרוא לו עונה שלישית בDVD. הורדתי את העונות הרביעית והחמישית מחברי הטוב, דה ביט-מן. וידעתם שיש גם סרט? מילה אחת? שולט! מילה שתיים? הזוי. לגמרי, פאקינג, הזוי. פוקס הורידו אותם מהאוויר כמו כל דבר טוב שאי פעם היה להם ועכשיו כשמעלים אותם בחזרה בגלל ההצלחה המסחררת של מכירות הDVD שלהם (יש, עזרתי) הם בקטע של "בואו פשוט נאלתר מעכשיו" ו"תביא עוד קצת גראס".
כפי ש"זה שתקוע בפיפטיז" (שעם כל ההזכרות האלה, בטוח יוסיף לי לינק בפוסט הבא, ויביא מספר קוראים חדשים לבלוגי השקט, ואז אני אתמסחר) הוכיח בעבר, תמונות של חיות עוזרות לרייטינג של פוסט אצל קוראים (אני משער, כמובן, שזוהי יכולה להיות כל חיה, ולא רק פרה). בעקבות הגילוי המרשים הזה (ליייינק) החלטתי גם אני להוסיף לפוסט תמונה של חיה. חשבתי להראות לכם את הגור שנתתי לכם לפני שנה, עכשיו שהוא גדול, אבל הגעתי למסקנה שבימינו קהל הבלוגים צריך גם קצת שוק-וליו כדי להוציא את הקוראים מהשגרה המשעממת של הפוסט-היחיד-בכבר-שנה. אז הנה לכם הגור שנתתי לכם לפני שנה, לאחר שהוא מת פעמיים וקם לתחיה. איי גיב יו:
כלב ממש מכוער
שמתי לב, שוב בזמן כתיבת הפוסט, שאני כבר לא יכול לגרור תמונות אל תוך חלוק העיצוב. בנוסף לזאת, אני גם לא יכול לעבור לעריכה משוכללת. בנוסף לזאת, או, האמת, קשור לכך, אני לא יכול למקם משהו, למשל כלב ממש פאקינג מכוער, באמצע העמוד. עיצוב הבלוג שלי ידרדר לאט לאט ואני אגיע למצב שאני אצטרך להוסיף נצנצים, רק בשביל שאני ארגיש טוב עם עצמי.
תקשיבו, אנשים, כפי שראיתם באייטם שאני כרגע כותב, אני לא במצב נפשי כתיבת פוסט. הייתי מחכה כמה שעות ואז ממשיך לכתוב. אבל במצב שלי, אני פשוט אשכח עוד שעה. אז הנה לכם הפוסט להיום, פוסט ראשון השנה, פוסט ראשון החודש, פוסט ראשון היום, וגם האחרון היום. אבל לא האחרון החודש, בעצם אולי האחרון גם החודש, אבל בטוח לא האחרון השנה. מקווה שהבנתם את הרוב. גוו גוו הומור שחור גוו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
