נכתב ב15\11\08 כטיוטה...לא הייתי רוצה שהקטע ייאבד בגלל אי הרלוונטיות שלו..
בעיקר שבגלל שזו כנראה אחת המזכרות היחידות שנשארו לי מתקופה ארוכה זו:
יש דברים שאין צורך כבר להכחיש, כמו העובדה שהמקום הזה מת בשבילי.
מצד שני, יש דברים שאם ממהרים להכחיש אחר כך קשה להודות שהם לא נכונים כלל וכלל,
כמו בוקר אחד שקמים ופתאום הכל חזר, מחסום הכתיבה שלי הוסר ואני מרגישה שוב עצמי בדרך שלא הבנתי שחסרה לי כלל.
אני חושבת שחוסר היכולת שלי לכתוב בזמן האחרון קשור מאוד לעובדה שעכשיו החיים שלי מתנהלים על מים שקטים כל כך, שאני מפחדת להסתכל לתוכי ולהבין שאולי זה לא מספיק בשבילי ולהתחיל לטבוע לאט ולמצוא שאין לי כבר אוויר לנשימה, כי הכתיבה תמיד הייתה בשבילי הסתכלות פנימית והבנה של דברים רבים לגבי עצמי.
בזמן האחרון התחלתי להרגיש כמו בת זוג למופת, שזו הרגשה מוזרה בשבילי, כי מעולם לא הייתי אחת עם המערכת היחסים היציבה, אני מוצאת את עצמי מתעסקת עם פתקים קיצ'יים להפליא שאם יבקשו ממני להעיד בבית המפשט שאני כתבתי אותם אני אכחיש בתוקף.
פתאום אני דואגת להראות טוב ואם כבר לקנות בגדים אז שיהיו מושכים, שגרת החיים של לקום ולקחת את הבגד ששוכב על הרצפה הכי קרוב למיטה כבר לא עובר את מבחני השביעות רצון שלי. אני נהנית להשתנות, אני נהנית מהמבטים המהופנטים כשאני משיגה את המטרה ואת ההרגשה שאני יכולה לתת למוח שלי להתפגר לו ממנת יתר של שעמום כי ברגעים ההם הוא לא משנה.
פעם מישהו אמר לי שבנות עם חבר תמיד נראות הרבה יותר טוב בגלל הביטחון העצמי שלהן, בתוכי צחקקתי לעצמי וחשבתי שזה תירוץ יפה לדחף הבלתי מוסבר של בני האדם לנסות להשיג את מה שאמור להיות בלתי מושג (או לא מוסרי), אבל תמיד אפשר ללמוד דברים חדשים.
בחזרה להיום...?
אחרי שחסכתי לעצמי את ההקדמה המייגעת של פסקת פתיחה, כנראה שאני חוזרת לכאן עם הבנה מאוד לא נעימה לגבי המקום הזה: כשאני כותבת כאן...יש אפשרות מאוד סבירה שאני במצב לא מי יודע מה.
עם כל ההכחשות, הפוסטים הכייפים והשמחים שאני בטוחה שמופיעים פה, אני חוזרת לפה רק כשאני צריכה מקום להתלונן. נכון שלפעמים זה נעשה במעורפל, ולא באמת עוזר לי להסביר מה מציק לי, אבל עובדות מוצקות מראות שאין מה לעשות, כשטוב לי אני עסוקה בלהיסחף בחיים הרגילים בלי לחשוב יותר מדי.
אז מופיעה השאלה, מה מציק לי? אני מבטיחה שאם הייתי יודעת הייתי הרבה יותר רגועה, כי בין ההתעסקות בשאלה הכי פשוטה של "האם אני רוצה את מה שהיה לי" (מחשבה שמסתובבת בראש שלי כל כך הרבה שכבר ניתן אוטוטו להגדיר אותה כאובססיה) לשאלה של "עם מי אני רוצה את מה שהיה לי (והאם אני רוצה עליי להזכיר)" ולשאלה המנצחת בתזמורת זו של השאלות : "האם אני בכלל אעשה משהו בנוגע להכל אם אני אחליט שאני רוצה את העבר הכביכול וורוד שלי?"
אפילו השאלה הפשוטה לגבי איזו שאלה עליי לענות ראשונה לא נחסכת ממני: כי אם אין לי את האומץ אז מה הטעם לחשוב על שתי השאלות האחרות...אך אם אני לא רוצה את מה שהיה לי אז זה לא משנה אם יש לי את האומץ..ואם אני רוצה משהו חדש אז אני גם לא צריכה את האומץ וגם לא להחליט אם אני רוצה את מה שהיה פעם כי אני בעד משהוא חדש וטרי.
לרגע אפשר גם להניח שאלו הבעיות היחידות שלי..אך לא ולא, מה עם הצבא? מה עם הלימודים? ולי אפילו אין כוח לצאת מהמיטה.
אז הנה, שמחה ומאושרת אתם לא תראו פה כנראה.
חפירה שנהניתי לחפור...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
