"עכשיו זה שונה" הוא אומר לך.
"אבל למה!?" את שואלת, בשיא הכנות והתמימות לא מצליחה להבין מה לא בסדר – מעבר לברור כמובן..
"כי עכשיו את שולחת הודעה ובא לי לנשק אותך" הוא זורק לך בפנים..
את מתמוגגת לרגע ונותנת חופש למחשבות הכי קמוסות שלך ומדמיינת לעצמך כמה נפלא זה היה יכול להיות אם הוא היה כאן לידך עכשיו. ואיך בעדינות מקסימה היית נשענת עליו ומניחה ברכות את השפתיים שלך על שלו.. ואת ממש מרגישה את הרוך שלו, את עקצוץ הזקנקן שלו.. את המשקפיים שלו נוגעות בשלך ואת האף העצום שלו מפריע לא מפריע לרגע היפה והקטן שלכם..
ואז את נותנת לעצמך סטירה. חוזרת לעצמך, נזכרת שכבר שנים הוא אומר לך כמה הוא רוצה לנשק אותך.. וכמה שנים כבר יש לו חברות רציניות.. ואז כל הפחדים שנעלמו לך אי שם בארץ הקטנה והדמיונית שלך חוזרים כאילו הם מעולם לא עזבו אותך.
איך כמה שאת לא סומכת עליו ועל שום דבר שהוא אומר לך.. כי הוא שיקר לך כבר כלכך הרבה פעמים שאין טעם להמשיך להאמין לו...
אבל עם אותה נשימה מגיעים הספקות.. כי בכל הפעמים האחרות בהן שמעת את הפזמון החוזר הזה הייתה לו חברה.. ועכשי ואין.. ופתאום הוא נשמע פגוע באמת, והוא מעולם לא נשמע פגוע קודם.. וזה נראה כאילו באמת מפריע לו החוסר הלא ברור הזה בניכם, דבר שעד היום – פשוט לא היה שם.. או שהיה ושניכם סרבתם לראות אותו..
ואז את מאבדת את זה. ואת כלכך לא יודעת מה להגיד לו ואיך לפעול..
כי הוא פתאום לא כלכך בלתי ניתן להשגה.. הוא עומד מולך – מעוניין. ואת משותקת. באמת לא יודעת איך מגיבים מעכשיו.
ואת מוצאת את עצמך חסרת אונים כי מצד אחד את באמת לא מאמינה לו, ומצד שני את לא יכולה שלא להאמין, ומצד שלישי את בכלל לא מסוגלת להגיד לו שומדבר..
ואת תופסת את עצמך בראש, לא מבינה! איך זה הגיע לכאן!? ממתי ככ קשה לך לדבר איתו?! וזה נגרר עוד קצת..
ואת רואה אותו.. ונשבר לך הלב מרוב שהוא יפה. ואת רואה ככ הרבה מעבר, שלא משנה מה יגידו לך ומה הוא יעשה לעצמו הוא תמיד ישאר ככ יפה שיבוא לך לרוץ אליו הכי מהר שאת יכולה ולהתבוסס בצל שלו כל חייך..
אז את אוספת את כל האומץ שאת מצליחה לגרד מהאני הפחדן שלך ואת אומרת לו את זה.. אז הוא אומר לך שזה לא עוזר לו הרבה. ואת לא יודעת איך להגיב גם על זה, והוא רואה את זה וסוגר את השיחה.
"למה?" את שואלת אותו. "מספיק." הוא עונה לך. את שוב שואלת – הוא עונה שבא לו לבכות.
את כבר באמת לא יודעת איך יוצאים מהברוך הזה. אז את עושה את מה שאת עושה טוב – אומרת שאת הולכת לישון.
בדרך את גם זורקת לו שאת אוהבת אותו, הוא מזלזל בזה בפה מלא ושולח אותך לישון.
בכל זמן אחר – היית זועמת על זה, עכשיו את כבר מחוסרת כוחות אז את רק מבקשת שלא יפקפק באהבה שלך אליו, ובורחת. כמו שרק את מסווגלת. כי את לא מסוגלת להתמודד עם מה שהוא יכול להגיד לך.
ואת באמת הולכת לישון.. וממש מקווה שיצא לך קצת לנוח..
ואת בכלל אל בטוחה יותר שבמצב הזה – את יכולה לנוח.
Now there's tears on the pillow darlin' where we slept
and you took my heart when you left…
without your sweet kiss my soul is lost, my friend,
tell me how do I begin again?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
