RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 7/2008
הפעם הראשונה שעישנתי סיגריה היתה מדהימה.
אני מכירה הרבה מעשנים כבדים, שזוכרים את הסיגריה הראשונה שלהם דווקא כחוויה לא נעימה.
שלי הייתה מדהימה.
זה היה קיץ, באילת, ליד הים, בגיל שבע עשרה.
זו היתה התאהבות משאיפה ראשונה. זה כאילו שכל הזמן היה משהו חסר ועכשיו כשגיליתי את הסיגריה, עכשיו התמונה
הפכה מושלמת, מעורפלת מעשן, אבל מושלמת. הקופסא התאימה לי ליד כמו איזה אקססורי נדיר ביופיו שרק מוסיף
ומקשט אותי, העשן אפף אותי מיסתורין והוסיף לי מראה, כך לפחות חשבתי, של מישהי בוגרת, חכמה ועמוקה.
אהבתי אותן, אהבתי את הסיגריות שלי, הן תמיד היו שם, ואיתן איזו הבטחה, איזה קסם, שברגע שאני אשאף אותן לקירבי,
אני אהיה הבוגרת, חכמה, והעמוקה, הן ירגיעו אותי כשאני בוכה (וכמובן ישוו לי מראה דרמטי יותר), הן ירגיעו אותי כשאני
עצבנית, הן יתנו לי השראה כשאני לא מצליחה להיות יצרתית, ובכלל אני אראה איתן יותר מיוחדת.
שנים, שנים שאהבתי אותן, הן קמו איתי בבוקר ותיבלו לי את הקפה, הן ליוו אותי במשך היום, והלכו איתי "סיגריה אחרונה ולישון".
היתה ביננו חברות מדהימה, חברות אמיתית, הן היו שם בשבילי ואני הייתי שם בשבילן.
בפעם הראשונה שניסיתי להפסיק חשבתי שאני אמות מצער, לא הסכמתי לצאת מהמיטה.
בפעם השנייה רציתי להפסיק.
הן הפכו להיות לי קביים, לא יכולתי לעשות כמעט כלום בלעדיהן, וכשהייתי נפרדת מהן לכמה שעות, הרגשתי רעב בריאות.
נשים לא מעשנות כאן בציבור החרדי, בוודאי ובוודאי לא בפרהסיה, ואני הייתי צריכה להתחבא, לשטוף ידיים חמש מאות פעם ביום,
להתבשם, לשטוף את הפה, ועוד כהנה וכהנה.
אבל אלו לא הפריעו לי, אלו לא היו סיבות טובות להפסיק.
את הבית הייתי צריכה לאוורר כל הזמן, עישנתי במרפסת שירות, אבל הריח כל הזמן נכנס פנימה, וזה לא בריא לילדים, ואכלתי את עצמי
מרגשות אשם, אבל גם זה לא הספיק.
פחד, היו לי סיבות טובות לפחד, ואולי נכנס כאן גם קצת פחד, אני אמא לשני ילדים ומה יקרה אם יקרה לי משהו לא טוב? אבל גם זה לא
היה מספיק חזק.
זה בא בבת אחת, השוק, ההלם, מה נהייה ממני?
לא חכמה, עמוקה ובוגרת, זה בוודאי שלא.
נבהלתי בעיקר מזה שלא אכפת לי. מזה שמצאתי תירוצים ללמה זה בסדר, ונכון שנהניתי, ואני עדיין מאוד מתגעגעת, (לא ברור לי למה בדיוק
אבל אני מתגעגעת), אבל זה לא בסדר, זה לא בסדר שלא איכפת לי, וזה עקום לגמרי.
אני עדיין אוהבת אותן, הן מסריחות ומגעילות ולא נותנות לי כלום חוץ מעשן ופיח בריאות, אבל אני מכורה, ואני רוצה ללמוד
לאהוב אותן מרחוק, לא לגעת.
כבר בערך חודש שאני לא מעשנת. זה לא קל, אבל זה הולך ונעשה קל, גם ברגעים שאני הכי הכי רוצה לעשן אני שמחה שאני לא עושה את זה.
אני מקווה מאוד שאני לא אחזור לזה.
אני מקווה מאוד שאני אזכור שאני זאת שאחראית לא לחזור לזה.
אני מקווה לא להכנע לתירוצים המאוד מאוד משכנעים שלי.
| |
| כינוי:
stm
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
