החגים מסתחררים סביב הראש כמו ציפורי קומיקס קטנות, אני יודעת שתיכף יהיה להן סיבוב אחרון
והן יתעופפו להן לארצות החום האחרות.
אני מסתכלת אל השמיים ומחכה לו, לסתיו שעומד כמו ילד מהוסס שטרם החליט אם הוא נכנס או לא לשחק עם כולם בארגז החול.
אני מנסה להחליט אם זה ישמח אותי או אם אתגעגע למה שנהיה כבר שיגרה כאן.
בתוך הסוכה, (הקטנה יחסית למה שהורגלנו עד היום, אך שלנו, סוף סוף שלנו,) אני שוכבת לרגע, בשקט, ומסתכלת על הסכך,
מחשבה אוחזת בזנבה של אחרת, הן ממריאות, ולוקחות אותי לסיור מדהים בכל מיני מחוזות זיכרון שלא ביקרתי בהן שנים.
בעיקר נזכרתי בהפלגות עם אבא שלי, זו היתה ילדותי בעיקר, ים, הרבה ים, שמים, כחול מכאן ומכאן, הפלגות ארוכות.
אני זוכרת שאחותי ואני לא היינו הרבה בגן, כשהיינו היו אלו מסיבות פרידה ומסיבות חזרה, וכשהילדים היו הולכים עם אמא או עם אבא לעבודה,
אנחנו היינו אומרות שאנחנו גרות בעבודה של אבא, באוניה.
אני זוכרת שילדים בגן קינאו בי, בצעצועים המגניבים, במזכרות מכל העולם, בהרפתקאות ובעוד כל מיני שטויות שאני לא ממש זוכרת.
אני, אני קינאתי בהם, בדברים הקטנים, כמו למשל בזמן שרק אבא נסע, אז קנאתי שאבא שלהם חוזר בשש בערב ואוכל איתם ארוחת ערב.
הים של השכן כחול יותר...
הילדודים שלי, כמובן, לא נתנו יותר מידי דרור למחשבות, וזינקו על "אמא! ג'מבורי!!!" ומהמחשבות נשארה רק עננת טלק לבנבנה שהתפזרה
לה עם רוח סתווית (אני מקווה שהיא סתווית ושאני לא סתם הוזה).
אני לא אמא כזאת שכל פנינת חוכמה שהילדים שלי פולטים, אני נועלת נעלי התעמלות ורצה לספר ולשתף,
אני מתמוגגת לי לעצמי בדרך כלל, אבל יש כאלו, שאין מה לעשות, חייבים לשתף, אז מעתה כשאתם רוצים לבקש פטיש מהקטן שלי
אתם פשוט צריכים לבקש כיטוקטוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
