|
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
נובמבר 2008
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | | | | | |
| 11/2008
ככה פתאום, לרדת מדרגה אחת לא נכון, ולהתיישב בלי שום יכולת לקום. והקרסול כואב, כאב שמגיע עד המוח, ושמעתי קנקים שלא מבשרים טובות, והרגשתי מתיחה שנגמרה בסימן שאלה. והגדול שלי מסתכל עלי בחוסר אונים, ואני חושבת לעצמי, איזו חוסר אחריות להתעקם ככה לידו, אי אפשר היה לסגור איתי חשבונות אחרי שהוא מנפנף לי לשלום וסוגר את דלת הגן, אני עוצרת את הדמעות כשהוא שואל - זה כואב לך אמא, מנסה לחייך ולהתעשת ואיכשהו לקום, אבל הכאב הזה מכריע. ואני עוצמת עיניים גם בגלל הכאב וגם בגלל שאני רוצה לפתוח אותן ולמצוא שזה סתם משהו שחשבתי עליו, ואני שומעת מישהו שואל אם אני צריכה עזרה ואני עונה שלא, ושכן שעבר שם במקרה רואה את הגאווה שלי יושבת לידי מנסה להרים לבנים משתלבות ולזחול מתחתן, אז הוא לא שואל, פשוט מרים את התיק שלי, ואוסף את מה שהתפזר, ומרים את תיק האוכל של הגדול ומניח לידי, ככה בלי מילים, בלי לדרוך לי הלבנים המשתלבות, והגדול מסתכל בעיניו החכמות, ואני אומרת לו, אמא בסדר, בוא שב רגע לידי, ואני גוררת את עצמי לעבר מדרגה, והוא מתיישב, אני לא יכולה לדבר, כי כואב לי, אז אני מחזיקה לו את היד, והוא נותן לי נשיקה על כף היד, ואני אומרת שזהו, עכשיו הכל בסדר. ואין לי מושג באילו כוחות ואיזה סף כאב חדש נברא בי כדי שאוכל ללכת עוד כמה מטרים עד הגן.
| |
| כינוי:
stm מין: נקבה
|