פורים היה כיף, קטנצ'יק נהנה מאוד.

אחר כך הוא חגג יום הולדת וקיבל מליון מתנות.

עברה שנה, ניסיתי לחשוב קצת על איזה אמא אני חושבת שאני, הייתי רוצה להגיד שאני האמא הכי טובה שיש, הייתי רוצה להגיד שיש בי מסירות טוטאלית, אבל אני יודעת שאני מעגלת פינות לפעמים (וזה הכי מרגיז לעגל פינות כשאתה יודע שאתה מעגל פינות), ואני שומעת כל מיני "מה הוא עוד לא אוכל את זה?", "את רוצה להגיד לי שעוד לא לימדת אותו את זה?", "למה את נותנת לו את זה ולא את זה?", "ככה את מרדימה אותו?" ועוד כל מיני. אני באמת משתדלת לא להתייחס, לעשות דברים בדרך שלי. אבל גם ביני לבין עצמי יש מין מלחמת כוחות, לשבת לשחק עם קטנצ'יק על השטיח או להשאיר אותו עוד כמה רגעים בעגלה כדי לצאת אל המרפסת לעשן סיגריה, להשכיב אותו לישון מוקדם כדי שגם לי יהיה קצת זמן איכות עם הלילה או לתת לו להשתולל עוד קצת. כל מיני חשבונות נפש כאלו ואחרים.  ואני יודעת שצריך לעשות גם וגם, גם בשבילו וגם בשבילי, אבל לפעמים דברים באים אחד על חשבון השני. אני חושבת שאני עוד לא מבינה לגמרי שאני אמא שלו, אולי כשהצד האגואיסטי שלי ירכין קצת את ראשו, אולי אז אני אבין משהו חדש.

בכל אופן, אתם מוזמנים לומר גם מזל טוב, על חציית קו ה- 10,000 של הקאונטר.