"איייימא" קורא הגדול "תעשי לנו בריכה" הוא מבקש.
"אנחנו לא עושים בריכה בתשעת הימים"
"אוףףףףףףף" הוא הולך לסיפרייה הקטנה, הסיפרייה של הילדים "איייייימא, למה זה תשעת הימים?"
הוא עדיין לא יודע שקיימות עוד מילות שאלה חוץ מ"למה", ואני צריכה לנחש איך לענות.
"בוא, תביא את הספר הזה, הירוק, ונספר למה זה תשעת הימים..." אני יושבת איתו על הספה,
הקטן עדיין אצל המטפלת בבקרים, ויש לי זמן איכות עם הגדול.
אני מספרת לו בעדינות.
בעדינות על בית המקדש, כמה יפה היה בית המקדש, ואיך היו שרים שם, וכמה הקדוש ברוך הוא
היה קרוב לעם ישראל, וכמה עם ישראל היה קרוב לקדוש ברוך הוא.
והוא מקשיב, הוא מרותק, ואני בטוחה שהוא לא מבין רבע מהדברים שאני אומרת, ואני בטוחה
שאני לא מבינה רבע מהדברים שאני אומרת, אבל אני מרגישה אותם, איכשהו, איפשהו, וזה
עובר אליו, ההרגשה, הגעגוע, התוכן הלא גשמי הזה, המזון הרוחני הזה שמאכיל את הנפש
את הנשמה, חוטים שקופים וזעירים שמעבירים תקשורת לא מוחשית.
-
אני חושבת שכשהפכתי להיות הורה, נפתח אצלי עוד חדר בלב, חדר של רגשות חדשים ובעיקר
איזו אמפטיה לגבי כל מי שהורה, ולגבי כל מי שילד, פתאום למשל הבנתי את אמא שלי, אמא שלי
שהיתה לי מלא ביקורת על האמהות שלה, או על סבתא שלי, לא יודעת, פתאום הרגשות האלו שינו
לי את הראייה והפכתי, אני חושבת, פחות שיפוטית, ויותר אמפטית.
אני לא מתיימרת, ושחס וחלילה לא ישמע כאילו שאני מתיימרת, אבל כשאני חושבת על חורבן
בית המקדש, ואני מנסה להבין את זה בדרגתי שלי, הקטנה והמרוחקת משהו,
אני חושבת על הקדוש ברוך הוא כעל הורה שמעניש את הילד שלו,
הילד עושה משהו להכעיס וההורה מגיב.
הילד מקבל את העונש, סובל קצת, בוכה קצת, מתעצבן הרבה, מתמרמר ומחכה שהעונש יגמר.
ההורה, ההורה מתייסר בייסורים נוראיים, הוא יודע שהוא צודק, הוא יודע שהוא פעל נכון, ובתוך כל
זה הוא מתייסר מרגשות אשם, הוא כואב את כאב הילד הכואב שלו, הוא יושב ליד דלת חדרו של
הילד בלב שבור ורק מחכה לרגע שבו יוכל להתיר את העונש.
כשאני חושבת על זה ככה, נשבר לי הלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
