שאלות של תרבות

אני מתכנן כל יום להתייחס לשיר אחד. השירים מטבעם יהיו קצרים, וככל הנראה שייכים למשוררים מתים, שאין צורך לבקש מהם אשור לפרסם [ אין לי סבלנות] את השיר עליו אני כותב.

אתחיל באחד המשוררים האהובים עלי ביותר ר' יהודה הלוי, חי לפני כאלף שנים, לערך.

א.

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד / צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ / יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

אחד משירי ציון הידועים ביותר של ריה"ל. שיר עשיר במיטב קונוונצית הקישוט הימיביינמית, כמו לכתוב על ציון יש לכתוטב במיטבהּ של הלשון.

השיר מציג דילמה בסיסית של המאמין, שחושב שחובה עליו להיות בציון ולא בגולה, כך הוא רוצה עצמו חצוי, כאשר החלק המשמעי, שאינו החומר, הלב, וסמליותו הברורה והדי נדושה, נמצאת במזרח בציון.

הידיעה שציון הרוסה, הידיעה שמסעי הצלב דרך אירופה סכנו יהודים אינה זרה לריה"ל, אשר על כן בחרוז המבריח שלו הוא כותב: יערב-ערב-נחרב, מי שמעונין יכול לראות כאן מעין "נבואה" על החורבן של האיסלמות הערבית בת זמנו, אחר יוכל לראות ש"סיר הבשר" הערבי ייחרב.