הנה כך

משהו בשקט שלא יוצא החוצה הופך למלא מדי.

ביום חמישי הייתי כל היום בבית.

במקום לצאת בבוקר ואז להצטער על כל רגע שאני בחוץ,

פשוט נשארתי בפנים.

קרוב לאמצע היום יצאתי עם הכלבה לטיול רגוע

(היא יצאה גם בבוקר, תודה שדאגת, רק לא איתי)

נשמנו אויר קר והרחנו את הגשם,

חזרנו היא להתכרבל מול התנור ואני לחתוך ירקות למרק.

אחר הצהריים עוד התלבטתי לרגע אם לצאת ולהספיק לשעור השני

והחלטתי לוותר ולהישאר.

אחר כך בערב כשיצאתי שוב,

ניסיתי להסביר מה היה טוב בזה

וחוץ מהחלק המובן מאליו לא הצלחתי.

נשארה מועקה למרות הרצון הטוב.

אולי אני צריכה שוב לרכז את זה, שזה יהיה הדבר, העיקר.

היום כמה פעמים עלו ענייני ילדים ושוב ושוב מצאנו הסכמה בדברים שהם לא מובנים מאליהם.

זה טוב ומשמח עוד לפני שזה נהיה. אני מרגישה בהתכוונות הגדלה והולכת, המתרחבת, המתעגלת (כמה דימויי הריון אפשר להכניס בלי להפוך לבלתי נסבל? כמעט כמו בדיחות הפילים והחיפושית). לא קינאה, אבל הרגשה של נו כבר נו כבר, ועדיין מתינות אחראית, של הבנת הזמן הנכון.

(מישהי אמרה לי שהיא מחכה גם לשמחה שתיכתב.

שנאמר, במהרה בימינו).