הנה כך

אני נכנסת לחנות שנראית כמו משרד. יש ארון מתכת כמו בצבא, שולחן משרדי בציפוי פורמאיקה, הרצפה היא בלטות מכוערות. מהקיר יוצאות דוגמאות למכשירי רדיו לאוטו (כמו סטנד תצוגה של פלאפונים, אבל עלוב). בתוך החנות אין אף אחד, מעל הדלת יש מצלמת מעקב ואני מבינה שהמוכר רואה אם מישהו נכנס לחנות ואז בא לראות אם צריך משהו. אני מחליטה לחכות עד שמישהו יגיע, למרות שאני לא רוצה לקנות שום דבר. אני עומדת בפנים ורואה בחוץ את המוכרת מגיעה. כשהיא מגיעה אז אני גם היא וגם הקונה.

אחר כך, בחלק אחר בחלום, אני עומדת ברחוב, ליד החנות. זה רחוב רחב, ראשי. ברחוב יש שיפוצים, חלקים מהכביש ומהמדרכה הפוכים ובתהליכי בניה בשלבים שונים. על חלק מהמקומות אי אפשר לדרוך (כי יש בהם מלט וחצץ או ערמות חול של בניה). אני צריכה להגיע מצד אחד של הרחוב לצד השני, מעבר לכביש, אבל אין מעבר חציה. בעצם, איפה שאני עומדת אין בכלל  כביש. אני עומדת על מדרכה בצד אחד, יש איתי עגלה גדולה של אחריות. זה כמו עגלה של סופרמרקט ולמרות שאי אפשר לראות מה יש בפנים, אני יודעת שיש בפנים אחריות.. הדרך היחידה לעבור מצד לצד היא על מדרכה ארעית, פיגום עץ קצת יותר רחב מהעגלה, אבל מסוכן לעבור איתה עליו. אני יודעת שבלי העגלה אני יכולה לעבור די בקלות, יש יותר מקום לתמרון (לזוז לצדדים) אבל עם העגלה צריך ללכת מהתחלה בקו ישר כי אפילו אם סוטים קצת היא עלולה ליפול למטה. המעבר לא מפחיד אותי, אני שיודעת שהוא יהיה קשה יותר, אבל אפשרי, ואני לא רוצה להשאיר את העגלה ולעבור בלעדיה.