הנה כך

חלמתי על שריפה. אני רואה בית בשורה של בתים ברחוב, וכל החלק העליון שלו בוער. אני שומעת אישה אומרת שהזמינו כבר את מכבי האש ושצריך להביא הרבה נייר טואלט. נראה לי בחלום שהיא חושבת שאיתו נספוג אחר כך את המים שיישפכו שם.

אני נכנסת אל תוך הבית, בפנים הרהיטים והקירות לבנים, לא מרגישים את השריפה, אבל אם מסתכלים למעלה רואים את הלהבות וגם שכבר אין גג לבית. אני בחלל גדול מאוד, עומד שם איש עם שני ילדים, בן ובת, והאיש מחזיק תינוקת עטופה בשמיכה.

אני אומרת לו "בוא, נצא החוצה, יש שריפה."

הוא אומר לי "התינוקת עשתה פיפי, השמיכה שלה רטובה."

אני מסתכלת מסביב, מוצאת שמיכה אחרת. אני לוקחת אלי את התינוקת ועוטפת אותה מחדש ומחזירה אותה לאיש. הוא נראה לי מבולבל, אבוד. הילדים מחזיקים בו, עומדים קרוב מאוד אליו, נראים מדובללים. בעצם, גם הוא.

אני לא מבינה איך הוא לא יצא משם בעצמו קודם, אני אומרת לו שוב "בוא, נצא מכאן, יש כאן שריפה" ומבינה שהוא לא מבין מה זה שריפה, למה זה מסוכן. אני מצביעה למעלה, הוא מסתכל ורואה את הלהבות מעלינו. אני מרגישה את הבהלה שהוא מרגיש. אני נותנת יד לכל ילד ויוצאות איתם החוצה, גם עם האיש והתינוקת. בחוץ אפשר לנשום.