הנה כך

הזמן נוזל ממני. בכל לילה (כמעט) אני מגלה שכבר אחרי אחת ועדיין לא התקלחתי (אני מתקלחת גם כשאני קמה וגם לפני השינה. ובקיץ יותר). לעומת זאת, השעות הפרודוקטיביות של הלילה מוכיחות את עצמן. אתמול גם תיקנתי לאבא את המדבקה וגם גמרתי את הסריקות שהבטחתי כבר לפני יותר משבועיים ובימים לא הספקתי להגיע לחשוב עליהן אפילו. סבא בבית חולים כבר מסוף השבוע שעבר. כששאלתי אותו איך הוא מרגיש הוא שאל אם יש לי אויבים גדולים לאחל להם דברים. א' עוברת דירה (לא בקרוב אפילו, רק בקיץ) ואני משכנעת את עצמי בטיעונים הגיוניים שזה לא משנה. הראיתי את אותו סרט (סקיצה לסרט, בעצם) אצל שלושה מורים שונים. הראשון נשאר סוג של אדיש, השני כמעט נישק אותי ('החיתוכים מקסימים, אני לא יודע על מה היא מדברת וזה מסקרן אותי') והשלישי כמעט הקיא עלי ('החיתוכים מלוכלכים, אני לא יודע על מה היא מדברת וזה מעצבן אותי'). אני מצלמת הרבה יותר. לא ברצף, אבל לעיתים קרובות יותר. זה טוב. הבוקר צילמתי איש בונה חלון ואת האור נכנס לחדר ונשבר על הארון הלבן. מה שאמור היה להיות 'רק לקצר קצת' נהיה לאי-אפשר לעשות צמה. עכשיו השאלה היא האם לחכות שיגדל שוב או לקצר לגמרי לתסרוקת הילדה בת ארבע שהיתה לי לפני 3 שנים. דעות הקהל חלוקות. מצאתי תמונות ששכחתי מהפיקניק בגבעת הרקפות. כמו למצוא סרט ישן במצלמה ולפתח בלי לדעת מה יהיה עליו. משונה לראות תמונות ישנות-חדשות כשלא יהיו עוד חדשות-חדשות.