הנה כך

"ואילו אהרון כבר כולו בפנים, לבדו הוא שם, ובפנים הכל עדִין וכמעט שקוף, ושָם קל כִּמצוּיָר, קל וזך, ואור נוֹגֵהַ מתוך הדברים שם, אור גחליליות, הרי בכל דבר יש אור קטן, אפילו בתוך ברזלית של פּאנֶלים יש ניצנוץ נסתר, או באשכול ענבים שחורים עם הבוהק האפל, או בטיפת הדם בקצה האצבע, שהיא כאילו סמיכה ואטומה, אבל גם היא, אם אומרים את שמה בכוונה ובהתמסרות, טיפת הדם, מבַזֵק אליך מתוכה לאט אור מיגדלורי רחוק, ויש מילים שאם יודעים לומר אותן באופן מיוחד, לא כמו מי שמשתמש בהן סתם, מבחוץ, אלא כמי שקורא להן בשמן, מייד הן מסובבות לקראתך את פניהן, את צידן הוורוד, מתקמרות לקראתך, והן שלך, שלך, הן עושות כל מה שתרצה, עינבל למשל, שהוא מגלגל בלשונו בפליאה, כאילו זו הפעם הראשונה שטעם אותה, עינבללל, או יערה, או לביאה וגיטרה, ואגדה, וגחל, ונגינה, והיבהוב, וניצוץ, וקטיפה, נמסות על לשונו, מתערטלות לאט מכל עטיפותיהן הגשמיות, הפומביות, עד שפתאום כוויה קלה נותרת, זֵכר-רֶמֶץ אדמדם, ונוֹגה חם מתפשט, נפוג לאיטו בחלל הפה, הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך, וחטאתך תכופר."

(דויד גרוסמן, ספר הדקדוק הפנימי)

(ממש לא ככה) בהרגשה שהמילים נעלמות, שאני לא יודעת איך. דיברנו על איך נוגעים הרבה יותר ביום המוות ולא ביום הלידה. שזה הופך התאריך העיקרי, הרשמי, הלגיטימי. קצת משונה, לא? הרי הזכרונות הטובים, הנעימים, הם לא משם.

בלילה קודם העירו אותי, הלבישו לי את המעיל הַפוּך ונסענו לבית של סבא וסבתא. אני נשארתי לישון שם ואמא ואבא נסעו לבית החולים. בבוקר אבא בא לקחת אותי לגן ושאל מה אני רוצה במתנה לכבוד האחות הקטנה שנולדה לי, אמרתי "מסטיק באבאלישס". הוא צחק ואמר שאני יכולה לבחור גם מתנה גדולה יותר, אבל לא רציתי. הייתי בת ארבע וחצי ומסטיק נראה לי מתנה מצויינת. עצרנו במכולת וקנינו גם קופסא של שוקולדים בצורות של חיות לחלק לילדים בגן.

מחר יום הולדת