הנה כך

קראתי וקראתי, אבל לא כתבתי כלום ליום הזכרון. הנה מה שמאור כתבה לטקס:

בדצמבר 1995 ישבנו בהארד רוק קפה בתל אביב, יעל, יעל, אלכסנדרה ואני. חגגנו יום הולדת 14 ליעל וקבענו להיפגש בדיוק באותו יום ובאותו מקום השנה, עשר שנים לאחר מכן. תהינו קצת, שיכורות ממיץ או מקולה, מה נהיה כשנגדל, איפה נגור, אם נהיה אמהות או נשואות, כי גיל 24 נראה אז רחוק ומבוגר נורא. קצת לאחר מכן היה פיגוע בדיזינגוף סנטר וההארד רוק קפה נסגר. אנחנו התבדחנו שמקלקלים לנו את התכניות, ולא  ידענו עד כמה.

בתוך כל המוות והיאוש, המרירות והאלימות שמסביב, משהו התחיל להיסדק ולהתפורר, ורק לאחרונה הבנתי שזו הילדות שלי שהתפוררה, הילדות שנקברה גם היא בחלקה הצבאית.

והכל הייתי נותנת, לעמוד עם יעל בצד של הקהל, כשהיא במדים או בג'ינס וחולצה לבנה, דם המכבים על הדש וציפורן אדום ביד, ולא ממוסגרת בתמונה.

אני לא יודעת מה יעל הגדולה היתה עושה יותר משידעתי כשהיינו בנות 14. אבל אני יודעת שאין מקום אחר בעולם מלבד בית הספר, שבו היתה עומדת ברגע זה ממש; ויש בזה נחמה גדולה.