אפילו ליל הסדר הולך ומסתמן כאסון-טבע מתקרב. כמו כל אירוע-משפחתי-רב-משתתפים-משמח-בפוטנציה. ודווקא בשנים האחרונות גיבשנו איזו מתכונת גמישה שהחזיקה את התחושה המשפחתית המצומצמת שהיה לנו טוב בה ולא העיקה עלינו בחובות מעושים מיותרים.
ומשהו מצער - אם יש משהו שהבנתי (או לפחות אני מתקרבת יותר להבנה) זה שכל עניין הזמן המרפא והמשכיח הוא המצאה לא מצחיקה של אנשים שאין להם מושג על מה הם מדברים. קישקוש.
הכל נשאר.
הכאב משנה ומשתנה. והכעס. והפחד. והבכי.