הנה כך

כל העניין אמור היה להתחיל ב-17:00 וכמו ילדה טובה הגעתי בעשרה לחמש, מצאתי את המקום, נכנסתי והתיישבתי בשורה הלפני אחרונה וראיתי את האולם מתמלא באנשים שאני לא מכירה וחשבתי, שיט, יש המון אנשים שיכולים לקבל מלגה מהקרן לנפגעי טרור בסוכנות וזה העציב אותי. ובשורה לפני ישבו אמא ובת שגם עלו איתי במעלית קודם ודיברו על נקיונות לפסח וגם על דברים אחרים כי הבת שאלה את אמא שלה "אז כל פעם שיש פיגוע זה מזכיר לך את זה?" ולא ידעתי על מה היא שואלת כי לא הקשבתי להתחלה ואז האמא נגשה להביא לה עוגיה משולחן הכיבוד שהיה שם ופתאום איזה בחור עם חולצה של תנועת נוער דתית (אולי בני עקיבא, אני לא בטוחה) התחיל להסתובב באולם ולשאול בנים עם כיפה אם הם כבר התפללו מנחה ורציתי לשאול אם אפשר לבוא גם למרות שאין לי כיפה (או שאני בת) כי חשבתי שאם עכשיו הם הולכים להתפלל אז לא יתחילו עוד המון זמן ולפחות שם יהיה לי יותר מעניין, אבל לא שאלתי. במקום זה המשכתי לשבת ולצייר ריבועים קטנים בפנקס ולחכות שיתחילו כבר וברקע היתה מוזיקה כל מיני שירים ישראליים ובין השאר היה השיר של נורית גלרון "ואולי אתה פה חסר לי" וחשבתי הא, איזה חוסר טאקט נפלא לשים לנו את השיר הזה כשאנחנו מחכים לטקס קבלת מלגות של הקרן לנפגעי טרור...