הנה כך

אני באנגליה.

אני עולה לאוטובוס כמו שעולים פה, מצד ימין. הנהג עצבני. מחיר הנסיעה הוא חמש ועשרה. אני מגישה מטבע של חמש ומטבע של אחד (אין שמות ליחידות הכסף). אחרי שכבר נתתי לו את הכסף אני שמה לב שיש לי גם מטבע שמקביל לעשר אגורות. אני רוצה להחליף אותו באחד שנתתי, כדי להימנע ממטבעות עודף. הנהג מתעצבן עוד יותר, אבל כשהוא מבין שאני רוצה לחסוך את העודף הוא דווקא שמח, מחזיר לי את האחד ולוקח את העשרה.

אני נכנסת פנימה ומתיישבת על ספסל ליד החלון. יש לי ביד אגרטל צר עם פרחים צהובים משלושה מינים שונים.

לידי יושבת בחורה צעירה, גדולה. יש לה ביד זר פרחים, צהובים גםכן, כמו חמניות, אבל קטנים יותר.

אני חושבת שאם מסתכלים רק על הפרחים ומתעלמים מרקע האוטובוס אפשר לטעות ולחשוב שאנחנו בשדה פתוח.

אני לא מדברת איתה, אבל נראה לי שהיא מדברת עברית (למרות שאנחנו באנגליה).

מהצד השני שלה יושב בחור ואני מזהה אותו. אני קמה ועומדת מולם. אני אומרת לו – אני יכולה לנחש איך קוראים לך. הוא חסר סבלנות ולא משתף פעולה. קוראים לו יוסי (אני זוכרת גם את שם המשפחה שלו). הוא עלה לארץ לבד והמשפחה שלו נשארה בארגנטינה וכשהוא גר בפנימיה ואנחנו גרנו בכפר הוא היה כמו חצי מאומץ אצלנו. כדי שאני לא אוכל להראות שאני יודעת בעצמי הוא אומר 'קוראים לי יוסי' ויורד בחיפזון מהאוטובוס ברחוב של שיכונים, אני חושבת שלא שם הוא התכוון לרדת.

אני חוזרת לשבת בין הבחורה לחלון. נדמה לי שקוראים לה חמוטל. היא מסתכלת עלי, ממש נועצת מבטים. אני שואלת 'את מדברת עברית, נכון?' והיא עונה שכן. היא אומרת 'את לא יכולה לנחש מה אני עושה, כי רק אתמול זה מה שהתחלתי לעשות'. אני חושבת שזה משהו שקשור ביצירה, סוג של עשיה אומנותית. אני מנסה כתיבה ומחול ואז שואלת אם היא שרה במסגרת מאורגנת. היא אומרת 'איך ידעת?'