הנה כך

I

בניין בצורת ריבוע עם מסדרונות, מכל הקומות אפשר לראות את החצר הפנימית שלמטה. ברוב הקומות יש עבודות אומנות - פסלים, ציורים, סרטים, ואפשר ללכת ביניהן. אני מסתובבת בתערוכה, יש איתי עוד מישהי.

אני נעמדת מול עבודה - זה פסל אבל לא לגמרי תלת מימדי , אני לא בטוחה שאפשר להסתכל בו גם מאחור. סוג של אומנות נאיבית. בפסל יש שתי דמויות של נשים, על הדמות הימנית כתוב 'אמא טל'. על הדמות השמאלית לא כתוב שום דבר, אבל יש עליה מנשא בד. זה משמח אותי כי אני חושבת/יודעת שזו יעל וגם היא אמא.

II

חדר בבית חולים, מיטה צרה וגבוהה. אני יושבת לצד המיטה, עוד מישהו נמצא בחדר.

יעל נמצאת מולי בחצי ישיבה חצי שכיבה על משהו שהוא לא בדיוק כיסא ואנחנו מדברות, אבל אני לא יודעת על מה. אנחנו שם בגלל שהיא שם. הגוף שלה קטן - כמו גוף של ילדה. אני יודעת שהיא פצועה, אבל בהתחלה לא מצליחה לראות את זה. רק אחרי איזה זמן שאנחנו שם בחדר, אני רואה שיד ימין שלה לא נראית כרגיל - כאילו החלק העליון של הזרוע, קרוב לכתף, הוא תותבת ממתכת, אבל החלק התחתון של הזרוע והאמה הוא היד ה"רגילה" שלה.

III

אני בתל אביב, עומדת בפינת הרחובות אבן גבירול וקפלן, קרוב לקריה, בחזית החנות שהיתה פעם 'סניור סנדביץ''. הטלפון שלי מצלצל ואני עונה. יעל בצד השני של הקו, אומרת לי שג' מתקרב למקום שאני נמצאת בו, ושאם לא מתחשק לי לפגוש אותו עכשיו, אני יכולה ללכת משם. נדמה לי שהיא אומרת לי לחצות את הכביש לכיוון חנות הפרחים. אני מסתכלת סביבי ולא רואה אותו.  אני אומרת לה שטוב שהתקשרה, כי הוא מעייף אותי ובאמת אני לא רוצה לפגוש אותו. בפעם הבאה שאני מרימה את העיניים מהטלפון - ג' עומד מולי...