הנה כך

חזרנו עכשיו מחתונה מקסימה.

בכיתי מרגע שהתכנסנו סביב החופה ועד שהתעשתתי וחזרתי אל השולחן

עם שני וודקה ואשכוליות ודאגתי לא להתרחק מדי מתחושת הסחרחורת הכבדה-נעימה

שנהייתה לי מאחורי העיניים.

הבנתי שבכל החתונות האחרונות אני בוכה כי אני נזכרת שלא תהיי בחתונה שלנו.

אנחנו כבר מדברות על איזה טקסים ואיזה אנשים ואיזה דברים, איפה ומתי,

מנסות להבין גם מה נחוץ בינינו ובודקות תגובות של משפחה קרובה בנתיים.

ושוב ושוב מתחוור לי שלא תהיי שם איתי.

שלא תהיי איתי ראשונה וקטנה ויחידה, וגם לא עם עוד ארבעה אחים לא שלי.

שלא תשירי לי.

אני רוצה שתשירי לנו בחתונה שלנו.

אני רוצה אותך, רוצה ממך, מהמקום הכי אגואיסטי, של לרצות לעצמי.

גם בשביל זה יש אחיות קטנות, לא? שיעשו דברים בחתונה של אחותן הגדולה.

אני מרגישה קטנונית כשאני כותבת ככה. מפגרת וקטנונית. ובנאלית.

למרות שאני יודעת שאני רוצה אותך בשביל כל הדברים, גדולים וקטנים.

בשבילך ובשבילי. אני רוצה אותך חיה. שוםדבראחר.

תוספת אחרכך:

אני מחזיקה חזק לא למחוק וזה מעצבן אותי.

באותה מידה יכולתי לכתוב על איך בדרך הביתה עם הכלבה היא הצליחה להתפלש באיזה פוּי מגעיל במיוחד ושטפנו אותה גם בצינור בחוץ וגם כשחזרנו הביתה היא עדיין הסריחה (לא כמו שסתם כלב רטוב יש לו ריח לא נעים עד שהוא מתייבש, אלא עדיין מהפוי) ובאמבטיה קילחנו אותה גם עם שמפו והיא התנהגה למופת כי היא כלכך אוהבת מים ולא הבינה מאיפה נפל עליה האושר הפיתאומי הזה באמצע הלילה או שהכנתי אורז ויצא טעים ולא דביק או על דברים אחרים בכלל.

כתבתי ויצא סתם וזה מרגיז אותי כי אני לא מצליחה אפילו להתקרב בכתיבה ללהסביר את ההרגשה ומצד אחד למי אכפת ומצד שני למה אני כותבת אם זה סתם והאמצע מעצבן אותי.