הנה כך

היינו יחד בצבא, אחר כך הלכנו לכיוונים שונים.

לפני כמה חודשים ראיתי אותה פתאום בטלוויזיה ונפלתי מעוצמת הגילוי ומהקשר הכאילו טריוויאלי שהתחוור לי כלכך באיחור.

אחרי שהתלבטתי איך, כתבתי מכתב (כדי לא ליפול עליה בבת אחת בטלפון), דיברנו קצת, קבענו וביטלנו כמה פעמים ורק הערב נפגשנו שוב.

היה מוזר. פתאום הבנתי שהיה געגוע שלא ידעתי לקרוא לו בשם. כי כאילו לא התגעגעתי אליה בזמן הזה (אולי רק געגוע בדיעבד. הייתי רוצה שתהיה לי עכשיו כאילו היתה גם בכל הזמן שקדם, שהיה).

זה קורה לי בזמן האחרון מכמה כיוונים. איתה ועם עוד אחת שהרקע שם דומה אבל האופי משנה לגמרי את הציפיה לפגישה. ושם לא עשיתי עדיין אף צעד קדימה. אני מתלבטת אם בכלל להעיר את הקשר או לוותר (או להמשיך בוויתור) כי מפחיד אותי יותר סוג הקשר שהיה ומה יכול לצמוח (או להטביע) ממנו. ובמקום אחר עם מישהי שאם אדבר איתה בטלפון בלי "הכנה מוקדמת" לא יהיה מנוס מלהתחיל לבכות מיד אחרי שתשאל מה שלומי ואני לא יודעת מי מאיתנו תתחיל קודם. ובצורה שונה ודומה להבהיל בכל מה שנוגע לגעגוע-בלי-להכיר-קודם גם בעוד מקום וסוג של קירבה מתרקם לאט לאט לאט ואני לא חשה שום צורך להאיץ בו או לקרב אותו טרם זמנו.

(וכשאמרתי לה 'גם זה סוג של קבוצת תמיכה' היא אמרה 'אני מעדיפה חברים ממש'. היא צודקת).

(יש לי חברה חדשה-ישנה).